אלבום תמונות
עדותו של אבינועם הוכברג (מתוך חיבור בבית הספר, 1918)
"עברה רבע שעה, ונראה את כל צבאות התורכים מטפסים על ההרים שממערב למושבה ומתבצרים בתעלות ההגנה. בשעה התשיעית בדיוק החלו היריות הראשונות מצד התורכים. מרגע לרגע התרבו והתחזקו.
לפתע החלו תותחי האנגלים לירות והכדורים עברו מעל לראשנו בזמזום ושריקה מבשרת מוות. בשעה הראשונה של המלחמה היינו נבהלים ונרגשים, אך אחר כך התרגלנו ליריות, ונעלה על גזוזטרה גבוהה ומשם נראה את כל מחזה המלחמה, כל רגעים מספר שמענו את רעם התותחים האנגלים ואחר רגעים אחדים ראינו את התפוצצותם על ראשי התורכים וכל הדי המלחמה שראינו נהפכו לחרדת אלוהים, ודם ואש ותמרות עשן. אחר מלחמה קשה ראינו את התורכים עוזבים את עמדותיהם הראשונות ונסוגים אחור. שורות שורות הם יורדים מראשי ההרים וכדורי תותחים מתפוצצים בין השורות, והרבה נופלים חללים, והנשארים רצים בכוחותיהם האחרונים ומוצאים לעם מפלט בפרדסים.
"על העמדה שהתורכים עזבו אותה ראינו כבר את האנגלים עומדים ויורים במכונות הירייה כדורי מוות בלי הפסק על ראשי התורכים הבורחים. עברה שעה ועוד שעה וכל התורכים עזבו את שלשלת ההרים, ויברחו צפונה. בשעה השלישית אחרי הצהריים נכנסו האנגלים הראשונים למושבה. כולנו רצנו בשמחה לראות את אלה שחיכינו להם שלוש שנים. הם תיכף עזבו את המושבה והתקדמו הלאה, לגרש את האויב. היריות היו בלי הפסק, עד שהחושף כיסה את הארץ. אחר היריות נתמלאה הארץ אנגלים (ניו-זילנדים) והשמחה היתה רבה מאוד. הלכתי לישון בלב מלא שמחה ותקווה להבא, אך שנתי נדדה מעיניי לקול אנקת חללים ופצועים הנשמע מרחוק, המבקשים עזרה.
"למחרת בבוקר יצאנו אחדים מבני המושבה לשדה הקטל לאסוף את הפצועים. מה נורא היה המחזה. ההרים שהיו מכוסים תמיד בעשב ירוק ופרחים יפים ורועים רעו את עדריהם, היו מכוסים בחללים ופצועים ודם פה ושם. סוסים הרוגים, רובים מושלכים ובורות בכל מקום מן הפצצות, וריח של אבק שריפה ודינמיט בכל המקום. את הפצועים אספנו ונשלחם עם גמלי האנגלים לבית החולים שהיה בראשון".
(מתוך: ארכיון בית ראשונים, מיכל 1, תיק: א-42/4)