סמל סיילס תמיר אליעזר ז"ל

אזור בארץ: נגב
תאריך:17.7.1948
יחידות משתתפות: גדוד 54
מקור: אילון אברהם, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמוד 328.

דומה שבית-עפה, היה הכפר שהותקף או הוטרד יותר מכל כפר אחר בקרבות עשרת-הימים - עד לליל מות-לפולשים. ארבע פעמים הותקף או הוטרד הכפר במשך 9 ימים.
לכן, הקדישו המצרים תשומת לב מיוחדת לכפר זה והפכוהו לאגוז קשה לפיצוח. הוא בוצר באורח יסודי, תוגבר בנשק ובכוח העולה על שתי פלוגות מגדוד חיל-הרגלים המצרי מס' 2.
מנסיון ההתקפות הקודמות, האמינה החטיבה, שכוח בן 2 פלוגות - במקום אחת עד כה - יצלח למשימה.
משימת הכיבוש הוטלה על גדוד "4", שמפאת מחסור בכוח אדם, צורפה אליו הפלוגה שנשלחה מחיל-הים כתגבורת לחטיבה.
הפלוגה "הימית" לא היתה אורגנית אלא נאספה מיחידות שונות במסגרת החיל. המחלקה המאומנת והמגובשת שבפלוגה זו היתה מורכבת מבני גרעין הכשרה שבסיסם היה בגבעת אולגה; שתי כיתות - ממחלקה דתית - שישבה בבסיס יפו, היוו את היסוד השני של הפלוגה, אולם הן היו ברמת-אימון פרט בלבד; ואילו את היסוד השלישי היוו בודדים, ביניהם עולים חדשים שגויסו זה מקרוב. יתר על-כן - לפלוגה לא היה סגל פיקודי מלא, אלא שלד בלבד, שנשען על סגל צות-ההקמה של חיל-הנחיתה שאורגן ע"י חיל-הים באותם ימים. לכן, כשהועברה הפלוגה לגדוד "4", צוידה, ניתן לה אימון ראשוני, וסופחו אליה כמה אנשי פיקוד - בתוכם המ"מים יוסקה וירחמיאל - וחובשים מותיקי הגדוד.
כן ניסתה החטיבה לחזק גם את כוחה של הפלוגה השניה שהשתתפה במבצע. מחלקה שהגיעה, ערב הקרב ממש, מבסיס טירונים על מפקדיה, צורפה לפלוגה א' - כיתה כיתה לכל מחלקה - למילוי שורותיה. הבאים, רובם אנשי אצ"ל לשעבר, היו אמנם בקיאים בנשק וגם "הריחו" אש בעבר, אולם לא היתה נהירה להם לחימת חיל-רגלים בשדה ולא יכלו עדיין להוות אבר אורגני בגוף הפלוגה.
הכוח שעמד לעלות על בית עפה לא היה איפוא מ"עור" אחד.
בתכנית ההתקפה נקבע, כי גדוד "4" יעלה על בית-עפה בשני ראשים: - פלוגת חיל-הים תבוא מצפון, בואדי המוביל מעבדיס, תכבוש את העמדות בצפונו של הכפר ותמשיך לטהרו תוך התקדמות לכיוון דרום-דרום-מערב. פלוגה א' תבוא מדרום, תתפוש את הקצה הדרומי-מערבי של הכפר ותתבסס בו. במקרה שה"עניינים" בצפון לא ילכו כשורה, היה על הפלוגה, לפי הוראות הגדוד, להמשיך ולטהר את הכפר לכיוון צפון-מזרח.
המטה הקרבי של הגדוד נקבע במשלט עבדיס. מכאן צריכים היו הכוחות לנוע לעבר יעדיהם ברגל.

יוסקה נעמן (משי), מפקד המחלקה הפורצת מפלוגה א', מספר:

"נענו בטור עורפי, אך בהגיענו לואדי מדרום לבית-עפה עברנו למבנה של 'אחד לפנים', כאשר המחלקה שלי - פורצת והמחלקות של בולי ורחמים - הולכות מאחור. עוד כעשרים דקה נותרו עד לשעת האפס - 172330. מוקדם מדי. יש להמתין עד שתתקוף הפלוגה השניה, מצפון לכפר.
"ירח מלא הציף את השדות באור יקרות. רוח חרישית, מלטפת, נשבה קלות ממערב והיכתה גלים בים הדורה.
"האנשים רבצו והמתינו. רגעים קשים ביותר היו אלה - הקשים שבכל הפרשה. שכן בסערת הקרב אין הגיגיך נתונים אלא לדבר אחד בלבד - לבצע את המשימה. כל היתר - וחייך בכלל - טפל! אולם ברגעים אלה של המתנה בואדי, מכרסמים אותך ההרהורים.
"העפתי מבט בנערים השכובים סביבי. כל אחד מכונס בתוך עצמו. עולם שלם גלום בכל נער ונער - זכרונות, מאויים, שאיפות, ילדה זהובה, אולי, הממתינה אי-שם בעורף - כדור אחד ועלה הכורת על כל חמדות-חיים אלה. מי ומי מן השכובים בזה ישוב לראות את אור היום? - לגורל העיוור פתרונים.
"שרר שקט מבשר רע. המצרים, שלא כדרכם, לא ירו עדיין ולא הפריחו רקיטות. לפתע נעור האויב. הסתבר כי פלוגת חיל-הים, שפעלה מעברו הצפוני של הכפר, נתגלתה לאויב עם הערכותה להסתערות והוא פתח עליה באש. שוב לא היה טעם להמתנתה של פלוגתנו. אשר דרומי, המ"פ, נתן איפוא אות ומחלקתו הפורצת ראשונה החלה להתקדם, בשרשרת, לעבר עמדות האויב. אחריה נע מטה הפלוגה ואחריו - שתי המחלקות הנותרות. תוך כדי תנועתנו כיסה האויב את השטח באש שגברה, ככל שהתקרבנו לעבר עמדות הכפר. השטח הוצף בפצצות תאורה ורקטות. דרך ההתקדמות, שעברה בשדה דורה, הכבידה על התנועה. במרחק של כ-100 מטר מן העמדות ירתה חולית הפיאט מספר פצצות ואחרי זה התחלתי בהסתערות עצמה, תוך מתן אש מן המותן. אישנו לא הרתיעה את האויב, להיפך אשו גברה.
"ההסתערות של מחלקתי לא נבלמה אלא כאשר נתקלנו לפתע בגדר תיל דו-שפועית, שנבנתה בתוך הדורה עצמה ולא היתה גלויה לעין כלל. לא היה לנו שום מושג על קיומה. כנראה שהוקמה מספר שעות בלבד לפני התקפתנו. לא היו אתנו שום אמצעי פריצה לכן, כופפתי את עמוד הברזל הלוליני ובטומי שבידי הצמדתי את החוטים לאדמה. האלחוטאי ואני עברנו את הגדר, נצמדנו מיד לקרקע, וחיכינו עד אשר תעבור המחלקה כולה.
כאשר דימיתי כי כל אנשי המחלקה כבר הספיקו לעבור, פקדתי להמשיך. איש לא זע. נדהמתי. לא קרה עד כה שאנשי לא יצייתו לפקודה בשדה הקרב. לפתע הבחנתי בדמות גחונה מתקרבת לעברי. היה זה דדי אהרוני, מפקד הכיתה שהיתה לימיני. 'מצטער' - אמר לי דדי - 'כל הכיתה שלי גמורה'. אז רק התחלתי מעכל פשרם של דברים: אש האויב היתה איומה וברובה - מטווחת אל הגדר. זחלתי שמאלה וראיתי כי גם ביתר הכיתות היה אותו מצב - רוב האנשים נפגעו. שמחה קמינר, סגני, נהרג.
זבולון, מפקד כיתת האצ"ל נפצע קשה. חולית הפיאט חוסלה. כל המקלענים, פרט לאחד, יצאו מכלל פעולה. מהמחלקה לא נותרו אלא שרידים. צעקות הפצועים היו מחרידות וסייעו בידי האויב לכוון את האש ביעילות. (מי אמר שהפצועים אינם זועקים?). לא היתה כל אפשרות להגיש עזרה לנפגעים. גם החובש, שלמה חכים, נפצע קשה בגבו.
"התקשרתי באלחוט עם מטה הפלוגה וביקשתי את המ"פ.
- "'נפצע' - ענה האלחוטאי.
- "'את סגנו!'
- "'נהרג' - היתה התשובה.
- "'את מישהו ממפקדי המחלקות!'
- "לא ניתן לקרם למכשיר, שכן כרגע הם כבר זזו מתוך הנחה שאתה פרצת להם את הדרך לתוך הכפר פנימה.
"אלוהים אדירים. לאן הם מתקדמים? הרי הם עוד עלולים לעלות ולירות בגבנו.
"התקשרתי עם המג"ד. 'להקים את הקשר עם שאר המחלקות ע"י רצים' - היתה פקודתו.
"שלחתי רצים, ובינתיים, הלכה אש האויב וגברה. רקטות האירו את השטח כבאור היום. היינו במרחק של כ-20 מ' מעמדות האויב. רק הדורה נתנה לנו מסתור כלשהו. בדיוק מולנו היה מוצב מק"ב שעשה בנו שמות. ניסינו לחסלו. דדי אהרוני לקח מאחד החבלנים הפצועים שקיק חומר-נפץ התקרב לעמדה, השליך את השקיק, אך זה לא התפוצץ. מיד חזר, אסף מספר רימונים הוציא מהן את הניצרות, התקרב שוב לעמדה וזרקם לעברה. הרימונים התפוצצו, אך האש מהעמדה נמשכה. דדי חזר בשלישית, לקח רימונים והטיל אותם לעמדה. בו ברגע הגיעה לאזני קריאתו לעזרה. הוא נפגע קשה ונשאר מוטל ליד העמדה. זחלתי אליו וגררתי אותו חזרה עד לגדר.
"לא הצלחתי להתקשר עם המחלקות האחרות - אך קיבלתי קשר עם המג"ד שציווה עלי להחזיק מעמד, עד שיגיעו הג'יפים שנשלחו אלינו לעזרה. הידיעה על בוא הג'יפים עודדה אותנו. בינתיים לא נחלשה אש האויב אף כמלוא נימה. מכל 35 אנשי המחלקה, נשארו 6 שלא נפגעו. היתר היו מוטלים, הרוגים או פצועים, משני עברי הגדר.
"מאחר שהג'יפים בוששו לבוא הצעתי למג"ד להוציא את הפצועים לנקודת האיסוף בואדי, לסגת עם שאר הכוח לאחור, להתארגן מחדש ואח"כ אולי להתקיף שוב. בינתיים, בודאי יגיעו הג'יפים ויתנו מכת אש. המג"ד הסכים אך הדגיש: לא להשאיר פצועים בשטח.
"החל מבצע הוצאת הפצועים. שוב עמדה לשטן אותה גדר ואש האויב המטווחת אליה. מספר הפצועים היה פי שלושה ויותר ממספר האנשים הבריאים שמסוגלים היו לשאתם. את ההרוגים לא יכולנו אפוא, לקחת.
"במרחק לא רב מן הגדר פגשנו במ"פ ובכמה מאנשי הפלוגה, שעסקו בגרירת פצועים מאנשי מחלקתו של רחמים, שסבלה גם היא אבידות כבידות."

בענין זה סיפר המ"פ אשר דרומי:

"כשנודע לי מפי הרצים שהמחלקה הראשונה נעצרה וסבלה אבידות, נכנסתי לפעולה עם המחלקה השניה, של רחמים לוי, בחיפוי המחלקה השלישית. אש האויב של מק"ב ומרגמות "2 היתה כה חזקה ומטווח יפה לגדר, עד כי כל חייל שני, כמעט, שעבר את הגדר - נפגע. בין הנפגעים היו רבים מן המפקדים. פולי, סגני, נהרג. מפקד המחלקה, רחמים לוי, נפצע קשה וכן גם מספר מ"כים. גם אני עצמי נפגעתי בעברי את הגדר, ידי החובשים היו מלאות עבודה וזו היתה למעלה מכפי יכולתם. המצב היה קשה. ביקשתי להתקשר עם מפקדת הגדוד אך מכשיר האלחוט נפגע.
"החלטתי לסגת, על דעת עצמי. רק אח"כ התברר לי, מפי משי, כי קיבל אישור על כך במכשיר הקשר שעמד לרשות מחלקתו. הבעיה היתה, הוצאת הפצועים. המחלקה השלישית, של בולי, שכמעט לא נפגעה, נרתמה לתפקיד זה. כאן באה שוב גילוי נאמנותם ומסירותם של החיילים לחבריהם הפצועים. תחת אש בלתי פוסקת, נגררו הפצועים, מרחק של 400 מטר לערך, עד לואדי. מאחר ומספר הנפגעים היה רב התקרב כבר הלילה לקיצו, לכשהובאו אחרוני הפצועים לנקודת האיסוף.
"ג'יפים שהגיעו בינתיים לואדי העבירו את הפצועים לנגבה. סיכום האבידות היה - 8 הרוגים, 4 נעדרים ו-40 פצועים.
בעברה השני של בית-עפה האירה ההצלחה פניה יותר ליחידה התוקפת הגם שנתגלתה עוד לפני פלוגתו של אשר דרומי.
פלוגת חיל-הים נעה מעבדיס לעבר בית-עפה בואדי, שסויר מראש ע"י אחד ממפקדי המחלקות שלה המכונה "רבי", בלילה שקדם לפעולה. היא נעה בואדי במבנה של טור, יצאה מתוכו במרחק של כ-200 מטר מהכפר ועברה למבנה הסתערות של שתי מחלקות לפנים. מחלקתו של "רבי" נערכה ממזרח לדרך בית-עפה - עבדיס, מחלקתו של יוסקה - ממערב לדרך זו. מחלקתו של ירחמיאל באה בעקבות מחלקתו של "רבי" ומטה הפל' היה בין שתיהן (ממערב להן).
תוך כדי תנועת המחלקות לקו ההתחלה, בהיותן במרחק של כ-100 מטר מן הכפר, נתגלו לאויב והוא פתח על אנשיהן באש.
מפקד הפלוגה, פרויקה פילרסדורף, החליט על הסתערות מיידית. לפקודתו החלו המחלקות מתקדמות בריצה לעבר היעד. אנשיהן, שהיתה זו להם ההסתערות הראשונה תחת אש, לא נרתעו ממנה. אדרבה, תוך צעקות פראיות ובלווית תרועת חצוצרה, בה תקע אחד מהם, הלכו וקרבו אל עמדות האויב ולא הרפו גם כשרבים מהם נפגעו בזה אחר זה, במיוחד מאש שני מק"בים שפעלו מול מחלקתו של יוסקה מזה ומחלקתו של "רבי" מזה.
אחד המק"בים שותק ברימונים ע"י מפקד המחלקה "רבי", שנהרג מיד לאחר כן מפגיעת רימון; ואילו המק"ב השני שותק בפצצת פיאט שנורתה לעברו ע"י איש מחלקתו של יוסקה.
בעדותו - שהתפרסמה בחוברת בית-עפה, לזכר חללי חיל-הים בקרב זה - סיפר המ"מ יוסקה, כי מראשית ההסתערות אבד לו הקשר עם מטה הפלוגה, מאחר ומכשיר הקשר של מחלקתו פסק פתע מפעול. כן סיפר כי המצרים, בקו העמדות החיצוני של בית-עפה, גילו התנגדות עזה והמשיכו להפעיל את נשקם האישי עד אשר הגיעו אנשיו לקו העמדות ממש. רק אז קפצו מהן המצרים שלא נפגעו ופתחו בנסיגה.
דומה היה המצב גם במקום בו תקפה מחלקתו של "רבי". וכאן גרם האויב לכוחותינו אבידות רבות יותר מאשר למחלקתו של יוסקה, בטרם נסוג ונעלם בחשכת הלילה.
סה"כ האבידות בשלב זה היה 20 פצועים ו-2 הרוגים. בין הפצועים היה המ"פ פרויקה עצמו, שנפגע בראשית ההסתערות, עוד בטרם נאחזו אנשי הפלוגה בקו העמדות הראשון של בית-עפה.
כשנפצע פרויקה תפש את מקומו אליעזר קליין (טל). אליעזר - שהיה סגנו של פרויקה לענייני-ים בצות-ההקמה של חיל-הנחיתה - נטל על עצמו תפקיד קשה: לארגן מחדש את הפלוגה - אשר נאחזה אמנם בקו העמדות הראשון של האויב, אך אבידותיה הניכרות שיבשו את כל המבנה שלה.
בעזרת מפקד המחלקה ירחמיאל - עם מפקד המחלקה השני לא היה לו לפי שעה קשר - התגבר אליעזר על התפקיד, שהיה חדש לו לחלוטין. הוא דאג לפינוי הנפגעים בהסתערות לנקודת איסוף הפצועים שהיתה על ציר העפר בית-עפה - עבדיס, וארגן את שאר הכוח כמחלקה מוגברת, עמה המשיך לעבר מרכז הכפר. בדרכו לא נתקל בהתנגדות, או בתושבים שפונו ע"י המצרים. לעומת זאת, הוא פגש במחלקתו של יוסקה, אשר גילה יוזמה ובלי שנצטוה לכך חדר אף הוא עם אנשיו לעבר מרכזו של הכפר (כזכור, לא היה לו קשר עם מטה הפלוגה).
בשלב זה הפנה צ'רה את כוח העתודה שבידו (5 ג'יפים) לעזרת פלוגה א', שמצבה היה קשה יותר. הוא ציווה על פלוגת חיל-הים להחזיק במקומה, ולשמור על הישגיה. זו התבססה להגנה בפאתו הצפונית-מערבית של הכפר, כאשר יחידת-משנה אחת מבטיחה כלפי מערב, יחידת-משנה אחרת כלפי מזרח ויחידת-משנה שלישית כלפי דרום. במרכז יחידות אלה, בבית בן שתי קומות, קבעו מקומם אליעזר קליין והמ"מ ירחמיאל, כשלידם מכשיר הקשר התקין היחידי שנותר בפלוגה.
בינתיים התאושש האויב וחידש לחצו, במיוחד מקטעו הצפוני-מזרחי של הכפר, על אנשי פלוגת חיל-הים. פעולת האויב התבטאה תחילה בלחץ אש עזה בלבד. אולם היה חשש שהוא יעבור להסתערות-נגד. לכן החליט סגן מפקד הפלוגה, אליעזר קליין, לעבור אישית ליחידת-המשנה, שהבטיחה את האגף המזרחי. את מכשיר הקשר השיאר ליד מפקד המחלקה ירחמיאל, בבית הקומותיים. מוסר הידיעות למג"ד ומקבל הוראותיו, היה, איפוא, המ"מ ירחמיאל.
משהתברר לצ'רה כי התקפת פלוגה א' נשברה לחלוטין, וכי גם פלוגת חיל-הים נתונה ללחץ אויב, ועתודה של ממש, שתוכל לשנות את פני הקרב, אין בידו - החליט לצוות על נסיגה.
פקודת הנסיגה לפלוגת חיל-הים הגיעה באמצעות מכשיר הקשר אל ירחמיאל, שדאג להעבירה באמצעות רצים אל יחידות-המשנה של הפלוגה. אחד מאלה, זה שיצא לעבר הכיתה שהתבססה מדרום לבית בו נאחז ירחמיאל - נהרג בדרכו, וכיתה זו לא קיבלה את פקודת הנסיגה.
מחמת לחץ האויב לא היתה נסיגת "הימאים" מסודרת. מאותה סיבה עצמה הופנה ציר הנסיגה מערבה מדרך בית-עפה - עבדיס, כדי להתרחק ככל האפשר מכוחות האויב שלחצו על ה"ימאים" מכיוון עמדותיהם שבחלק הצפוני-מזרחי של הכפר. על-ידי כך רחקו מנקודת איסוף הפצועים, בה נתרכזו בעיקר פצועי שלב הפריצה, שהיתה על דרך בית-עפה - עבדיס כ-300 מטר מן הכפר.
למעלה מ-3 שעות עברו מן הפריצה לכפר ועד לקבלת פקודות הנסיגה. הסמ"פ, אליעזר, קיבל דו"ח מפורש כי שתי קבוצות הפצועים שהיו בנקודות האיסוף כבר הועברו לעבר משלט עבדיס. הוא היה סמוך ובטוח כי לא נותרו עוד בנקודת האיסוף כל פצועים שהם. רק אחר זמן התברר כי הדו"ח לא היה מדויק ומספר פצועים נותרו בכל זאת בנקודת איסוף הפצועים האמורה.
גורלם של פצועים אלה היה מר. אחדים מהם מתו כתוצאה מפצעיהם, אחדים נרצחו בדם קר ע"י האויב שסרק את השטח לאור היום, ואילו הנותרים נשבו, ועמדו בתלאות מחנות השבויים במצרים עד תום המלחמה. אחד החובשים בנקודת האיסוף, הגם שיכול היה לסגת בהיותו שלם בגופו, לא עזב את פצועיו ובחר להילוות אליהם בצאתם בשבי. חובש אחר שמיהר לעבדיס כדי להזעיק עזרה הצליח להציל את חייו של פצוע אחד בלבד. הוא הזעיק כוח שמצא ופינה את המ"פ הפצוע, אפרים פילרסדורף, שהתקדם בכוחות עצמו ובעזרת כמה מפקודיו עד לסביבות עבדיס הכפר.
גורל אכזר דומה נפל גם בחלקם של אנשי הכיתה אשר היתה מדרום לבית בו ישב ירחמיאל, ואשר פקודת הנסיגה לא הגיעה אליה, כמסופר לעיל.

יעקב קונפינו, היחיד ששרד מקבוצה זו ואשר חזר מן השבי, מספר:

"לא היה לנו כל מושג על נסיגת הפלוגה. בבוקר, יצאנו מן החצר בה התבססנו בלילה ונכנסנו לסמטה שהובילה אל מחוץ לכפר. משמאלנו הבחנו בקבוצת מצרים בעמדות החיצוניות של הכפר, שפתחה עלינו באש. ברחנו לתוך הכפר. כאן שוב נתקלנו בקבוצה אחרת של מצרים שחסמה את הרחוב. אחד מהם קרא לנו להתקרב. החלטנו להכנע והתקרבנו בידים מורמות. אולם המצרי בגד ופתח עלינו לפתע באש מטוחי שהיה בידו. נמלטנו לעבר אחד הבתים. ברחבה לידו עמדה מכונית. ניסינו להחלץ בעזרתה, אולם לא הצלחנו להתניעה. נכנסנו חזרה לתוך הבתים והחלטנו להסתתר עד הערב ולנסות להסתנן במחסה החשיכה. אחד מהבחורים, שניסה כל הזמן להשפיע עלינו להתאבד ולא ליפול בידי המצרים, איבד את עשתונותיו וירה כדור בעצמו.
"היריה גילתה את מקומנו. הוקפנו מכל עבר והתפתח קרב. המ"כ אלכס מינץ, יצא החוצה לזרוק רימון, אך נפגע ולא חזר יותר. אחריו יצא המ"כ הלפרין, אך גם הוא לא חזר. החבר'ה נפלו אחד אחד. נותרתי אחרון. רימון מצרי התפוצץ לידי והוטלתי ארצה.
"משפסקו היריות מצדנו, פרצו המצרים פנימה והתחילו לבוז בז. שמתי עצמי למת. אחד המצרים הסיר את שעוני תוך מאבק עם מצרי שני וזה, מתוך כעס, תקע את קת הרובה שלו בפני. מכה זו אילצתני לגלות סימני חיים. החיילים ביקשו להרוג אותי אולם קצין, שהופיע פתאום, מנע אותם מזאת וציוה לחבוש את פצעי.