השבת יצאה כולם מתארגנים לקראת השבוע החדש. אורזים תיקים. פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול. גם המשפחה שלך חוזרת לבגדים עם הקרע שמזכירים לנו שמה שקרה ביום שישי האחרון נעצר רק למראית עין למשך השבת והשבוע שמתחיל אוצר בתוכו תקופה אחרת ושונה ממה שידענו עד כה. מהיום גוש קטיף כבר אינה החממה הבטוחה והמוגנת אליה הביאו אותנו הורינו.
הצעקות של אימך שהביאו אותך בפעם האחרונה הביתה, כשלא יכלת כבר לראות בדרך את הים והדקלים, הבכי שנשמע כל היום סביב לבית ומטחי הכבוד שנורו לכבודך הפרו את השקט שמצפה לנו תמיג בחזרה הביתה. המון אנשים שבאו להפרד ממך בבית וליוו אותך בשיירה ארוכה לבית הקברות הפרו את השלווה של יום שישי, בה כולנו מתארגנים לשבת בבית, החבר'ה בים ורק הילדים משחקים בחוץ. חוף הים שאמור היה להיות מלא במפגש של סוף השבוע נותר פתאום ריק וגם בשבת בה היינו אמורים לשמח חתן וכלה, הופרה אוירת החג ושקט מעיק ירד על המושב.
עכשיו מוצאי שבת ואנחנו יושבים יחד בסוכה שנראית כמו סככת חג. מגיעים חבר'ה שכבר מזמן לא ראינו ומסתכלים בתמונות מהימים בהם ה"ביחד" נראה כל כך טבעי ומובן מאיליו. וכל אחד חלם חלומות ותכנן את העתיד שנראה כל כך רחוק.
עצוב לחשוב כמה שהיינו תמימים.
מי חשב שכעבור כמה שנים נהיה חסרים, מי חלם שחלק מאיתנו יתבגר, יחפש את הדרך, יקים משפחה ויתחיל להגשים חלום, וחלק מאיתנו ישאר בין החולות בן 23 לנצח.
לא סיפרו לנו שהחיים הם אופציה בלי שום ערבות, וברגע אחד הנכל יכול להתהפך ולהשאיר אותך המום עם הרבה שאלות. החבר'ה ממשיכים להגיע, ונראה לי שבכל רגע אתה תצוץ מהכניסה עם החיוך הביישני שלך, הראש נוטה מעט הצידה והידיים בכיסים, תחלק ותקבל כאפות מחברים, תתעניין ותשאל מה שלום כולם ומה הם עושים עכשיו, ותשב בצד. וקשה לקלוט שהמסיבה היא לא אחת המסיבות שחרור/גיוס/יום הולדת שידענו.
זו מסיבת פרידה ממך והסיבה שכולנו פה היא שאתה לא תהיה כאן יותר. מפחיד לחשוב איך כמו אנשי הצבא שהביאו איתם את בשורת האיוב וארגנו במעשיות כואבת את סדרי ההלוויה שלך, והדאגה למאיר שמתייחד עם הכאב לבד, רחוק מכולנו, גם אנחנו כבר חשבנו עלך הקלטת ההלויה שלך ששודרה בטלויזיה, כתיבת ספר לזכרך והקמת חדר הנצחה על שימך. בתוך כל העשיה אנחנו לא קולטים שאנחנו מנציחים אותך, כי איך אפשר להנציח משהו שההויה שלו כל כך חיה ונושמת, שלפני רגע עוד היה איתנו?! איך אפשר להוסיף ליד שמך את התואר ז"ל, כשאתה כל כך חי וממשי בשבילי המושב, בבית הכנסת בערב שבת או עם הג'יפ בדרך לים עם האחים שלך יושבים מאחור.
ישבתי בבית שלך והקשבתי לכל הסיפורים שהציפו פתאום את ההורים שלך, סיפורים מחברים ללימודים, ומחברים לנשק, מחנכים ומפקדים. וראיתי אותם מופתעים ולומדים בך צדדים חדשים שלא מצאת לנכון לשתף בהם או שהיית מנוע מלספר.
חשבתי על המשפט "אחרי מות - קדושים -אמור" ובאמת, פעמים רבות נאמרים בבית האבל משפטים שנשמעים כמו קלישאות, משפטים שרגילים לומר על מי שמת, שהכאב הופך את המציאות ליפה ונוסטלגית יותר. אך אצלך יוחנן, מה לעשות, זו הייתה אכן המציאות. קשה לי לחשוב על עוד הרבה אנשים שאני מכירה שביטלו את עצמם לעומת אחרים ולעולם לא חיפשו להיות במרכז המעגל. כל הפרטים הללו, הסיפורים, התמונות והתיאורים כבר לא יצליחו להרכיב שוב את תמונתך כי הפרט העיקרי בה יהיה חסר לעולם.
שמעתי על שיחה שניהלת לפני זמן לא רב עם חבר בה סיפרת על הצורה בה היית רוצה להקבר. אמרת שהיית רוצה שיפזרו את אפרך בים שכל כך אהבת. והוספת בצחוק שלא צריך לקבור כי ה"חבל על המקום"
אז רציתי שתדע יוחנן, שהשארת לא רק מקום אחד מול הים אלא חלל ענק במשפחה שלך ואצל חברים. כמו ילדי המושב שהתקשו לראות את הגננות שלהם בוכות ואת המבוגרים דומעים וחסרי אונים, גם אני מתקשה לקשר בין התמונות והסיפורים שמציגים לוחם נועז שנפל בקרב, מאלה שהפך כבר למיתוס, לבן אדם שבך - הפשוט הצנוע והאמיתי שהכרתי.
קראתי שימי השבעה נפסקים בשבת מכיוון שביום הזה הנשמה היתרה שלנו משתחררת מדפוסי החשיבה היומיומית העוסקת בפרטים ומקנה לעצמה ראיה "בגדול" כללית ורחבה, היא יכולה לראות את המות ובמובן מסויים אף להשלים איתו ולחשוב הלאה: מה המסר שמועבר אלינו, איך אנחנו אמורים להמשיך מכאן ומה המטרה של כל זה? יכול להיות שעכשיו למעלה הנשמה שלך "יתרה" והכל נעשה ברור יותר ומובן יותר ואתה ממשיך לחייך לך את החיוך השלו, שאל השקט והחום שבו הצטרפו עכשיו גם הבנה וקבלה. אך כאן למטה ואפילו בשבת, לא השכל ולא הלב מוכנים לקבלאת העובדה שנהרגת. ונראה לי שהרבה אחרי שהשכל יפסיק להטריד בשאלות על "למה" ו"איך זה יתכן" הלב ימשיך לכאוב את ה"אין." בנתיים אם אתה יכול תעביר בשבילנו מסר לחבר'ה למעלה, תגיד להם שהעובדה שמחר ביום ראשון כל אחד יחזור לחיים שלו, למשפחה, לעבודה, ללימודים ולהתלבטויות , לא אומרת שהחיים שלנו כבר חזרו למסלולם. ואם תראו אותנו עסוקים, צוחקים, רצים או סתם עייפים, אל תחשבו לרגע שפה הכל רגיל. אתם התחלתם מסע למעלה ואנחנו ממשיכים את שלנו למטה, ולתוך המסע נוסף עכשיו זכרון.
אני מקווה שמהמקום שאתה צופה ממנו עכשיו, המשך הדרך שלנו נראה טוב יותר, ופעם אולי נהיה ראויים למה שהקרבתם בשבילנו.
איך אפרד ממך עכשיו? "תחזיק מעמד", "שיהיה לך נצח טוב?" אולי כמו הפרידה הזו שהיתה קצרה, פתאומית ובסימן שאלה כך אסיים את המכתב - ?
נוחי