גיא 22 שנה
לפני כמה שנים החל, כבכל שבוע, יום חדש, שישי, רגיל. לא צפויים אירועים מיוחדים פרט לאיחור בהגעתו של גיא, זאת על פי ההודעה שהושארה במענה הטלפוני.
בתוספת הערה "נא לא לדאוג". דבר לא העיד על הסערה שהחלה באותו לילה, באנסריה אשר בלבנון, בדרכה אל ביתנו לצרף אותנו למשפחה שלא רצינו להשתייך אליה, משפחת השכול.
והנה אני מוצא עצמי כאן, עומד זו הפעם העשרים ושתיים, יחד עם משפחתי, מוקפים בבני משפחה, חברים ואזרחים מן השורה. כן, קשה להאמין אך הנה חלפו להן עשרים ושתיים שנים מאז אותו יום ארור.
לאט לאט חודרת לתוכי העובדה הכואבת כי החל מהיום עד בוא יומי האחרון, זמן היותי אב החסר את בנו, גדול מהזמן שהייתי אב לבן שהיה. לא רק זאת, הפער רק ילך ויגדל, הרי אין איש בעולם שיכול לעצור את מרוצת מחוגי השעון, כל שכן להחזירם לאחור. זו אשליית חזרה בלבד. הזמן הרי ממשיך במרוצתו קדימה, חותר ללא לאות קדימה.
לאן?...
זאת אין איש יודע. האם זה יהיה מקום המפגש המחודש שלי עם בני? אולי, אך התשובה אינה מצויה בידי.
הייתה לי הזכות המיוחדת לאהוב את הילד הזה מספר שנים מועט, מועט מדיי.
עדיין קיימת בי אהבה אליו, אשר ברצוני להעניק אך אין מי שיקבלה. אני רק יכול לעמוד כאן, ליד קברו וללחוש "אני אוהב אותך". לקוות כי הוא מאזין וחיוכו הכובש עולה על פניו באומרו, "אבי". כן, כך נהג הוא לקרוא לי: "אבי".
לצד אהבתי, הולכים וגדלים געגועים אליו, אין סופיים. לעיתים רגועים עד כי נדמה שנעלמו ואינם ולעיתים סוערים, אינם נותנים לי מנוח.
לעיתים, בהיותי כאן לבדי, אני חש כעומד על שפת התהום, גיא צופה בי מנגד, ממתין. אני מנסה להרים רגליים על מנת לרוץ לכיוונו ולומר לו לפחות עוד פעם אחת שאני אוהב אותו. אך רגליי אינן נשמעות לי, הן נדמות כשני מטילי עופרת. כל שנותר לי הוא להתבונן בעיניים דומעות בדמותו ההולכת ומתרחקת ככל שהזמן עובר.
"אני אוהב אותך", אני צועק מעמקי ליבי לעבר הדמות הנעלמת, לא אפסיק לאהוב אותך עד בוא יומי האחרון. אך הוא ממשיך בדרכו אינו מסתובב לאחור.
פועמת בי התקווה שאני מקווה שלא תכזיב, לפגוש אותו שם למעלה, לומר לו את כל אותם דברים שרציתי לומר כל אותם שנים ולא אמרתי. לקבל תשובות לשאלות ששאלתי ונותרו ללא מענה ולקוות כי סוף סוף תבוא המנוחה לנפשי השסועה.
יורם גולן
אבא של גיא ז"ל