חבריו ליחידה כתבו: "בכל סיטואציה, בין אם זה באימון חורף רטוב וקשה או יום קיץ חמים במרפאה על כוס קפה, בין אירוע עם נפגעים לבין ערב קצינים באחד הפאבים באיזור, תמיד היה מאהר השקול, האבהי, שדואג לכולם ומשתדל לפתור את הבעיות, תמיד היה האחד שמוצא את נקודות האור, את הטוב שברע והיה גורם לכולנו להרגיש טוב יותר. אדם שנרו כבה בטרם עת, אך אורו ימשיך להאיר את חיינו".
חברים נוספים לצוות כתבו לזכרו: "את שבחך בפניך מעולם לא אמרנו... אתה מעולם לא אהבת ולא נזקקת לשמוע תשבחות מפינו, גאוותך וביטחונך המקצועי ועובדת היותך אדם אוטונומי ועצמאותך הבלתי מתפשרת נתנו תמיד תחושה של 'אין מה להוסיף'. ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, ככל שנוסיף ונאמר, לא נצליח למצות את כל מה שניתן וראוי היה להיאמר. אולם בכל זאת, מספר דברים שלמדנו, שאהבנו, שנזכור ולא נשכח ממך, את האנושיות והאמפתיה ביחסך לחולים ולאנשים בכלל, את המקצועיות, הפרפקציוניזם, את היותך רופא בכל רמ"ח איבריך ובמלוא מובן המילה, את הגיבוי שתמיד ידעת לתת לנו, את הידע העצום שספגנו ממך, את שיחותינו מרחיבות הדעת על נושאים שונים ומגוונים- מפילוסופיה דרך כלכלה, פוליטיקה וכמובן רפואה ועד להיסטוריה, תיאולוגיה ומה לא, את המוסריות והאתיקה שעליהם שמרת בקנאות, את אינספור החוויות המשותפות שלנו, את הספקטרום העצום של מחשבות, השקםות, רגשות שמילאו אותך ועכשיו הם חלק בלתי נפרד מאתנו".