"את מאהר אזכור תמיד כרופא וכקצין, אך קודם כל בתור חבר. בתור רופא הייתה לו את התכונה המדהימה הזו להסתכל על בן אדם שהולך לכיוונו ממרחק ולהגיד האם הוא מתחזה או חולה, ואם כן, באיזה סוג מחלה. בתור רופא ידע לשבת שעות עם אנשים "בעייתיים" ולהחזירם למוטב ועל כך אני חייב לו רבות.
בתור קצין עשה מלאכתו בצורה מעוררת התפעלות, תמיד ידע כיצד לנתח מצבים והיה שותף לקבלת ההחלטות והנהלים. אך עם כל אלו היו לנו את הרגעים הקטנים יחד שהיינו שוכחים מהדרגות ומהתפקיד ומשתוללים כמו שני ילדים קטנים. היינו מנהלים 'שיחות נפש' על החיים בתוך הלילה, בזמן חיפוי לביצועים בשטחים או בהפסקות באימונים, ומיד כשצריך- חוזרים לחיים האמיתיים- צבא... תמיד נהוג להרבות במילים, אבל במקרה זה דומני שהמילים קטנות מלהכיל ולתאר את גדולתו של אדם זה".