רס"ל רז טבי ז"ל

בנם הבכור של ירדנה ונחשון. נולד ביום י' בתמוז תשל"ה (19.6.1975) בבית החולים "קפלן" שברחובות. "תמונתך מבעד לבית החולים ליולדות מרחפת מול פניי," נזכר אביו, "ילד קטן וחמוד שאך לפני שעתיים יצא לאוויר העולם, וליבי אותו רגע חפץ להתפרץ מרוב אושר, וכבר באותו רגע ידעתי שאתה תהיה לנו למקור גאווה." את שמו קיבל רז על שם סבו עזרא, אבי אמו, שנפטר בגיל צעיר יחסית, ושגילם באישיותו ערכים נאצלים כעזרה לזולת. "רז," אומרת ירדנה, "הוא שם מאוד מיוחד שמשמעו סוד," ומספרת על תינוק נוח מאוד – "כמו בספרים: ישן, אוכל. לא בכיין, לא צרחן, ולא עושה דווקא. ילד שעושה חשק לעוד ילדים."
רז גדל, התחנך והתבגר בראשון לציון. "המשכת לגדול, רז," כותב אביו, "והיית ילדון חמוד, חביב ונוח, שחיוך מלאכי תמיד נסוך על פניו." רז היה עטוף באהבה וזכה להשקעה אין-סופית מצד הוריו. הוא היה אהוב על כולם – על הגננות ועל השכנים, על בני המשפחה המורחבת ועל כל החברים. קשר מיוחד פיתח עם הדר, בת השכנים שהייתה בת גילו, ובהיותו עדיין בן יחיד, גדלו השניים כמו אחים – בילו בפארקים ובים, ושיחקו זה בביתו של זה.
את לימודיו החל רז בבית הספר היסודי הניסויי "ידלין", המשיכם בחטיבת הביניים "בן גוריון", וסיימם בבית הספר התיכון "עמית עמל". משך כל השנים היה תלמיד טוב, חרוץ וממושמע, והוריו ומוריו רוו ממנו נחת. בכיתה י"א, זכה רז במלגת הצטיינות מידי אביגדור קהלני, יושב ראש "עמית עמל", על שום הישגיו הגבוהים.
פעילות גופנית וספורטיבית עמדה במוקד חייו של רז מאז היה ילד רך בשנים. הוריו שהבחינו בנטייה זו העניקו לו את מלוא התמיכה וההשקעה, והחינוך הספורטיבי שזכה לו רז הצעידוֹ להישגים ולהצלחות. וכך מתאר נחשון, האב, את רז הספורטאי המחונן: "בגיל ארבע, גבר קטן שלומד שחייה בשקיקה ובהתמדה, אז מה הפלא שבגיל שבע נרשמת ל'הפועל' והגעת להישגים גבוהים, ואנו הוריך ריקדנו סביבך למלא את כל משאלותיך." ואכן, כבר בגיל ארבע וחצי התאמן רז בהתעמלות קרקע ולמד לשחות; בסוף כיתה ב' החל לשחות שחייה תחרותית, והתקבל לנבחרת השחייה של "הפועל ראשון". הוא השתתף בתחרויות רבות, ועל זכיותיו – על פי רוב במקומות השני או השלישי – מעידות המדליות שנותרו על המדפים בארון ההנצחה. רז אהב את המים ואת הים ולימים, החל להתאמן גם בגלישת גלים. בן חמש-עשרה, הפך את מרפסת הסלון לחדר הכושר הפרטי שלו, ובכל פעם הגדיל את מסת המשקולות, מנסה לחצות עוד סף קושי ולהעפיל לשלב הבא. בגיל שבע-עשרה, היה רז אלוף הארץ בהורדת ידיים. גופו היה חסון, מלא שרירים לתפארת, ונפשו – נפש בריאה בגוף בריא.
מלבד ענייני הספורט, היו לרז תחביבים נוספים. רז ניחן בידי זהב, בכישרון ציור, בפיקחות וביכולת חשיבה וניתוח מהלכים. בילדותו השתתף בחוג ציור ובחוג שחמט, ואהב לעסוק בעבודות של מלאכת יד ויצירה; גם לבשל אהב, ובכל הזדמנות הלך לדוג. כשנכנס המחשב הביתה השתלט עליו רז בקלות, למד את רזיו, אהב לצייר באמצעותו ולימד את אביו כיצד להשתמש בו.
כאשר נולדו אחיותיו מאיה ודנה, קיבל אותן רז באהבה גדולה וסייע רבות לאמו לטפל בהן ולהעסיקן. חשיבות מיוחדת ראה רז בחינוכן של אחיותיו, דאג כי תלמדנה היטב, והחדיר בהן את הכרת התודה להורים. "רז היה הכול בשבילנו," סיפרה דנה. "הוא היה אבא ואימא, אח וחבר. הוא היה מכין לנו אוכל, לוקח אותנו לגן ולבית הספר, הוא הכין את הפסטה הכי טעימה שיש." ומוסיפה מאיה: "הוא היה דואג לכל דבר. דאג שנכין שיעורים, דאג שנשתה מים ביום חם, וכדי לעודד זאת, היה עורך לנו תחרות מי תסיים ראשונה לשתות את המים... הכול בדרך נעימה, בדרך של משחק. הוא היה טוב לב, עוזר לכולם, דואג לכולם."
רז אהב את הבריות וגילה יחס חם ואוהד גם לבעלי חיים. "פעם," מספרת דנה, "כשלא חשתי בטוב בבית הספר, הוא בא לקחת אותי. לפתע ראינו זקן עומד לחצות את הכביש. הוא ניגש אליו, לקח את ידו, והעביר אותו לאט ובסבלנות את הכביש. זה היה מרגש, והוכיח את טוב ליבו ודאגתו לזולת. הוא היה מושלם." מסכמת מאיה: "אני רוצה ילד כזה. הוא היה עניו, צנוע, ביישן, ילד טוב אמיתי."
על רקע הישגיו והצלחותיו, בלט רז בצניעותו ובענוונותו. הוא היה מוקף בחברים שאהבו, העריכו וכיבדו אותו, ואף הוא החזיר להם כבוד ואהבה. ירדנה מספרת על חברות הנפש עם אופיר, שהיה לרז כנפש תאומה. בכיתה ד', יצא אופיר עם הוריו לשליחות בחו"ל. רז חסר אותו מאוד ובכל קיץ, כשהיה אופיר מגיע לחופשת מולדת, לא היו השניים נפרדים זה מזה, משלימים את החסר. לקראת הרישום לחטיבת הביניים, קיבל רז על עצמו לבצע את כל סידורי ההרשמה, ודאג לכך שאופיר והוא ילמדו בכיתה אחת.
רז היה פטריוט גדול, האמין בצורך לתרום ולהגן על המדינה, ושאף לשרת כלוחם ב"שייטת". "השנים חולפות ביעף," כותב אביו, "והנה אתה נער שמלאו לו שישה-עשר אביבים – נער חסון ומקסים שמַּתמיד בריצה יומית של עשרות קילומטרים ביום, כי כבר אז ידעת שאתה הולך לשרת בצה"ל ביחידה מובחרת – העילית שבעילית, למען שמור על ארצנו הקטנה והאהובה שבין רגבי עפרה נטמנת."
ואכן, רז צלח את הגיבוש ליחידת העילית "שייטת 13" – הקומנדו הימי, ועם גיוסו, ב-6.4.1994, החל את מסלול ההכשרה המפרך. כעשרים חודשים נמשך המסלול, אחד הקשים בצה"ל, ולכל אורך הדרך הפגין רז נחישות, כוח פיזי בצד חוסן נפשי, רעות ואחוות לוחמים. חבריו למחזור דימו אותו לצבי, בזכות הליכתו המיוחדת בראש מורם, והעידו על התמיכה שהעניק ברגעי משבר. תיאר אביו את התנהגותו האצילה של רז. במסע גיבוש של 80 ק"מ המהווה תנאי קבלה לשייטת, – "דוחף את הלוחם שלפניו המתקשה ועוד שניים נוספים אוחזים בחבל ונגררים..."
רז היה אדם רגיש, ומודע לרגשות הזולת. בשיחות קבוצתיות ובתחקירים הצבאיים שנערכו לאחר אימונים היה שוקל את דבריו, בורר את מילותיו, ונמנע מהטחת ביקורת קשה ופוגענית, מתוך ראיית העיקר – הצורך לשפר ולהתקדם. פעם, לאחר תקלה שאירעה באחד מאימוני הצלילה, נבחר רז ע"י מפקדו לשחזר את התרגיל, יחד עם מפקד השייטת, כשנשאל ע"י מפקד השייטת "מי יהיה זה שיוביל את השחזור, רז השיב אני המפקד ואתה אחריי. רז זכה להערכה רבה ממפקד השייטת על ביצועו ללא דופי.
לאחר נפילתו של רז התמיד מפקד השייטת דאז לבקר את אביו מדי שבוע ב.ערב שבת. ובאחד מביקוריו סיפר על האירוע.
בתפקידו הצבאי שימש רז מאגיסט ונהג זחל"ם. הוא היה גאה מאוד בשירותו ב"שייטת" וגם למשפחתו הסב גאווה רבה, אך מעולם לא התהדר בעובדת השתייכותו ל"קומנדו"; אדרבה, בחופשותיו הקצרות בבית נמנע מלעסוק בענייני הצבא, ואפילו לבקשת אמו, כי יציג את מדיו הלבנים בפני החברים, היה מסרב בכל תוקף ואומר כי בחופש, הוא בחופש גם מהמדים. גם כעת, בתקופת שירותו בצבא, המשיך רז לגלות דאגה ואכפתיות ביחס לאחיותיו, ואף שעדיין לא היה ברשותו טלפון נייד, היה מתקשר בכל הזדמנות, מתעניין בשלומן ומוודא שהכול כשורה.
באביב 1997 החל רז את שירותו בצבא הקבע. עתידו נראה מבטיח, ובקיץ, לאחר הפעולה הצפויה בלבנון, אמור היה לצאת עם משלחת צבאית לצבא ארצות הברית – אך לא זכה. רב-סמל-ראשון רז טבי נפל בקרב בלבנון ביום ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997), יחד עם אחד-עשר מחבריו, במבואות הכפר אנצריה בלבנון.
במהלך חדירת הכוח ללבנון, הוא נתקל במכשולים מרובים, כאשר הגיעו הלוחמים בסמוך ליעד הפעולה, במקום בו היו אמורים לחצות כביש, התפוצץ מטען "כלימגור" שהופעל ע"י החיזבאללה.
בתחקיר שערך גדי סוקניק לערוץ 10, הוא ראיין את מר שייקה ברוש- איש מודיעין לשעבר, שהעריך כי האסון נגרם בגלל המטענים אותם נשא הכוח, ולא עקב כשל מודיעיני. (אביו של רז מקבל את גרסת התחקיר). המטענים התפוצצו בסמוך לכוח והביאו לנפילתו של רז ושל לוחמים נוספים.
כשהגיע לזירה כוח החילוץ התפתחו חילופי יריות עם המחבלים. הקרב וניסיונות החילוץ נמשכו שעות ארוכות. עם שחר התגלתה התמונה הקשה. עם רז נפלו אחד-עשר לוחמים: סגן-אלוף יוסי קורקין, רב-סרן ד"ר צחי בנטוב, סרן ד"ר דגש מאהר, סרן צבי גרוסמן, סרן רם לוינס, רב-סמל אריה אברמזון, רב-סמל יוחנן הילברג, סמל-ראשון גיא גולן, סמל-ראשון גל רודובסקי וסמל-ראשון יניב שמיאל. רב-סמל איתמר איליה, מלוחמי הכוח, הוכרז באותו לילה נעדר. ביוני 1998 הובא למנוחות בישראל.
רז, בן עשרים ושתיים בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבראשון לציון. הותיר הורים ושתי אחיות. ספד לו אלוף-משנה אלי גליקמן, מפקד היחידה: "אתה שהיית בלתי מנוצח – הכי חזק, הכי בטוח, הכי אופטימי, הכי מקצוען. מתנהל ברחבי הבסיס בשלווה ייחודית של מי שאין כוח בעולם שיכול לפגוע בו..."
לקראת יום הזיכרון תשנ"ח, כתב האב: "... כשבוע לפני האסון יצא לי לשוחח עם רז בני על הנושא הכאוב – על המוות. רז הניח ידו על כתפי ובביטחון רב, עם חיוך שכל כך אפיין אותו, אמר: 'אבא, אל תדאג לי, אני לא מתכוון למות. אני אחיה עוד הרבה שנים ואממש את כל התכניות שלי.' רז היה מלא גאווה על שירותו באחת היחידות המובחרות בצה"ל. הוא האמין שעל אף כל הסכנות שיש בדרך הוא מוגן שם ובטוח, ושהמסלול הארוך הכשיר אותו ואת חבריו לצאת מהמצבים הקשים ביותר. ... הקשר שלי עם רז היה הרבה מעבר לכל מושג של קשר בין אב ובנו – מגיל ארבע-עשרה נוצר בינינו קשר הדדי של תמיכה, ברגעי חולשה וחוסר אונים רז היה לי לתומך ולמשענת. עזרתו הרבה בחינוך אחיותיו נטעה בי תקווה לחיים טובים יותר. בנוסף לבן היה לי לחבר – חבר הכי קרוב. יהי זכרו של רז ברוך."
במלאות אחת-עשרה שנים לאסון השייטת, ביוזמת אביו של רז, הציבה עיריית ראשון לציון בטיילת המתחדשת שבחוף הים אנדרטה לזכרם של שנים-עשר הנופלים, ושם הטיילת הוסב ל"טיילת שייטת 13". האנדרטה, בתכנונו ובעיצובו של האמן רענן כספין, כוללת תריסר עמודי פלדה המייצגים כל אחד מהלוחמים שנפלו. האנדרטה מתנשאת לגובה שלושה מטרים, במבט על העמודים המחוברים יוצרים דגם מגן דוד. חלקה העליון עשוי זכוכית בצבע כחול ים, עליה חקוקים שמות הלוחמים. בתחתית האנדרטה מוצבת תאורה הנדלקת עם חשיכה ונותנת תחושה נר זיכרון. טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה נערך ב-1.9.2008 במעמד שרים, ח"כים, מפקד חיל הים ומפקד השייטת, המשפחות השכולות ותושבי העיר. במהלך האירוע, קיים חיל הים משט, וצוללני השייטת ביצעו החפה באמצעות סירות גומי של היחידה. כן הוקרן סרטון קצר על הפעולה שממנה לא חזרו הבנים, שזכתה לשם הקוד "שירת הצפצפה". נשא דברים נחשון טבי, אביו של רז, "ב-11.8.2008 בשעה 2:23 לפנות בוקר יום שני, חלמתי חלום. הופיע רז בחלומי. במשך זמן קצר, פרק זמן אשר ארך מספר שניות, נכנס אליי רז לחדר, חיבק אותי אליו חיבוק חזק ועז, חיבוק כפי שרק רז יודע לעשות, ואמר: 'אבא, חזרתי!' 'אני לא מאמין!' קראתי לעברו, 'אינני מאמין!' 'לא ייתכן...?! אתה חי...? זה אתה רז...?' 'כן, אבא,' עונה לי בני רז, 'כן, אבא. זה אני רז. רז בנך.' ושוב מחבק אותי. מחבק אותי חזק אליו. אותו רז עם אותו גוף כביר ואדיר, עם אותו חיוך רחב, חיוך מתוק-מתוק אותו זכרתי. חיבקתי את רז חזק-חזק אליי. לא רציתי כלל להרפות ממנו. בתוך תוכי ידעתי כי זה רק חלום. למשך שניות מספר הרגשתי איך מחשבותיי וגופי מתמלאים בכל האושר הקיים בעולם. הייתי בלי כל צל של ספק – האדם המאושר ביותר עלי אדמות! ... אחת-עשרה שנה פחות ארבעה ימים חלפו מאז אותו לילה שבו נשלחו שנים-עשר לוחמי שייטת 13 לכפר אנצריה בדרום לבנון. שנים-עשר בחורים אשר במלוא הצניעות ניתן ואפשר לומר עליהם בכנות כי היו שנים-עשר בחורים נועזים ואמיצים, שנים-עשר בחורים מסורים ונאמנים למשפחתם, לארצם ולמולדתם, שנים-עשר בחורים ממיטבו של הנוער בארץ, מלח הארץ. עלינו, על בני משפחותיהם, חלפו עברו אחת-עשרה שנים קשות מנשוא. אחת-עשרה שנים של כאב, של דאבון לב, של ייסורים, של סבל, של כמיהה, ערגה וגעגועים אליהם, של התייסרות, של סימני שאלה, של תמיהה ושל המתנה. החלל אשר השאירו אחריהם בנינו בלכתם, והווקום אותו הותירו במחשבותינו, בקרבנו, בביתנו, במשפחותינו, בסביבתנו ובחדרי לבבנו, דומה כי אך הולך וגובר, הולך וגדל מדי יום. אנדרטה זו מהווה ציון, דגל וסמל להכרת תודתה והוקרתה של חברה ושל מדינה לבנים טהורים, בנים רכים, בנים יקרים, בנינו, לוחמים אשר חירפו נפשם והקריבו את חייהם למענה של המדינה ולמען כולנו. שנים-עשר לוחמים כשנים-עשר עמודי פלדה מוצקים וחזקים אשר נטועים באדמתנו ומחובקים זה אל זה. נמצאים כה קרוב לחוף ולאותו ים אשר כה אהבו. בנינו המונצחים באנדרטה הניצבת לפנינו אומרים לנו, ומזכירים לנו כי הינם חוליות-חוליות בשרשרת גיבורים. שרשרת גיבורים אמיצים, שרשרת מתמשכת אשר בזכותם ובזכות שכמותם, בזכות משפחותיהם, קרוביהם, חבריהם ועמיתיהם אשר עומדים וניצבים כאן היום בינינו, לנוכח פני הים. ... הענקת לי רז מן הכוחות האדירים שלך ונתת לי השראה עצומה ממנה אני שואב את הכוחות המאפשרים לי להמשיך לחיות את חיי בדמותך. יהי זכרם של הלוחמים ברוך לעולמי עולמים."
שנים-עשר ההרוגי השייטת הונצחו במקומות נוספים: מול מושב שבי ציון, שם גרה משפחתו של רם לוינס, אחד הלוחמים, הוקם אתר צלילה. באתר טובעה ספינה ישנה, ולידה מוקמו שנים-עשר כיסאות שעליהם חרותים שמות הלוחמים. מצוף בים מציין את מיקום ההנצחה. אדרטה לזכר הנופלים הוקמה גם בסמוך לבסיס השייטת.
בית הספר התיכון "עמית עמל" בראשון לציון הנציח את רז בקריאת אולם הספורט של בית הספר על שמו.
כתב נחשון: "?'רז איש הדממה, לנצח רם ונישא מעל גלי ומשברי הזמן.' רז יקר שלי... גיבור היית וככזה נזכרך לעד. רז, אתה תמיד תישאר בלב הוריך ואחיותיך שמסרבים להתנחם, וגם בלב חברתך דינה נשאר חלל ריק. נוח בשלווה בן יקר, וינעמו לך רגבי עפרך!" באחד מהספדיו הקדיש נחשון לבנו את שירו של אברהם חלפי "תחילה בוכים": "תחילה בוכים. / אחר כך הבכי מתאבן. / אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד: / את נפילת הבן. // אין אומרים דבר. / או מדברים על גשם ועל מה-נשמע. / ועל משהו עוד. ועוד על משהו. / והאוזן בין כה לא תשמע. // ושותקים. וקמים מן הכיסא. ויושבים. / וקמים. ושוב. / ויודעים דבר אחד ויחיד: / לא ישוב."