זכרונות רבים הציפוני. הנה, נזכרתי במסע מפרך אחד. באותו מסע היתה לי ההזדמנות להכיר את "דמבו" מקרוב.
זה היה עם שקיעת החמה, אנו יושבים במטוס אשר נשאנו מעל הרים חשופים וגבעות טרשיות במדבר. האווירה מתוחה, התרגשות שלפני הצניחה, אך על "דמבו" זה לא משפיע, הוא המשיך להיות עליז כמקודם ומפזם. הגענו אל שטח הצניחה.
זוגות, זוגות "יצאנו" משני פתחי המטוס, המיצנחים נפתחו, "דמבו" ואני צונחים זה ליד זה, תופסים את מצנחינו, נושאים את חגורנו ואת שאר הציוד, וניגשים אל נקודת הריכוז.
השמש שוקעת מאחורי ההרים. היצצנו בפעם האחרונה על המפה, והתחלנו לצעוד
לעבר היעד.
את המסע הזה ביצע "דמבו" לאחר שחר מקורס חובשים, שם היה כשלושה חודשים. צניחה והליכה לטווחים ארוכים, לאחר זמן כה רב דורשים כושר גופני ורצון חזק. אך "דמבו" היה תמיד מוכן למבצעים קשים כאלה.
החושך ירד וטישטש כל גבעה ורכס. שנינו, עם משאנו ונשקנו, צעדנו לעבר ההרים.
עלינו בנתיבים צרים ותלולים, ירדנו ואדיות מזמן לזמן ישבנו לנוח והיינו מנמנמים מעייפות, הדרך קשה ומייגעת. עד מהרה היה הקור מעירנו, והקשה ביותר היה לקום ולהמשיך בצעידה. אך, שוב, גם כאן, "דמבו" על אף עייפותו הרבה, עליזותו אינה נוטשת אותו והוא קם וממשיך ללכת. והנה, גם ליל הליכה מייגע זה מגיע לקיצו.
עם דמדומי שחר הגענו ליעד הראשון גבעה שחורה וחשופה, והיא שלטת על נתיב, שממנו היה עלינו לצפות. טיפסנו במעלה ההר, התמקמנו, והחילונו בעבודה.
כאן בילינו יום תמים. מדי שעה התחלפנו בשמירה. סביבנו דממת המדבר, וחומו הולך וגובר. הסתתרנו מפניו בין הסלעים אשר הטילו את צילם. שברנו את רעבוננו במעט מזון שהיה עמנו. ל"דמבו" בעל הממדים, ודאי שלא הספיקה מנה דלה זו, אך את רעבונו המיר בזמירות ובבדיחות, כשהוא מעלה על פניו חיוך רחב.
עם ערוב היום התחלנו לנוע אל יעדנו הבא, לפגישה עם שאר הכוח. הלילה היה אפל פי כמה, עננים כיסו את פני השמים, ובקושי רב מאוד הבחנו בשבילים. האופל הגביל את מהירות ההליכה וזה גרם לאיחור בלוח הזמנים שתוכנן.
ליעד הגענו ביום המחרת. שם נארנו לחכות לחוליות נוספות אשר עדיין לא הגיעו. בערב ישבנו סביב מדורה קטנה, הכנו את ארוחת הערב. בהזדמנות זאת שוחחנו רבות ארוחת הערב. בהזדמנות זאת שוחחנו רבות החל באכילה וכלה במסעות וחי היחידה. ומן ההווה עברנו לדבר על עתידנו מה נעשה אחר השיחרור. "דמבו" אמר: "אחר הצבא אלמד להיות אגרונום, אשתלם בחקלאות, ואתבסס במקצוע זה". ועוד אמר: "אם לעשות משהו, אז לעשזותו עד הסוף, בשלמות. כמו בהתגייסותי אשרת ואהיה חייל עד הסוף, אעשה את הקשה ביותר, כי בזה אני מוצא את סיפוקי". באותו ערב הירבה לספר על משפחתו ועל בית ההורים. דרך אגב אמר: "לו אמא היתה יודעת מה שאני עושה כעת, מה שאני אוכל, באיזה "שגעונות" אני מתעסק, ודאי לא היתה יכולה להירדם בלילות…" וחיוכו המלבב נסוך על פניו. בכלל, מה שאיפיין את "דמבו" זה שהיה כן ואומר את אשר חשב בלבו.
המוות האכזר גדע את "דמבו" עקר אותו מבינינו בעצם עלומיו. שם קץ לחיים תוססים, עליזים, ונפלאים בפשטותם.
דמותו תעמוד לנגד עינינו בכל אשר תדרוך כף רגלינו באותם השבילים עצמם שדרך בהם ומדד אותם בצעדיו.