רב"ט אברהם ברוך שטינמץ ז"ל

לכתוב על ברוך, זה לכתוב על ילדות קסומה כאגדה, על נערות מתרוננת וכבדתראש כאחת, על בחרות מתלבטת, לוחמת עם עצמה ובתוכה, ועולה ברכב-אש השמימה.
לכתוב על ברוך, זה לכתוב על הדברים היפים כל-כך, הזכים כל-כך שנקטעו באיבחה חדה.
לכתוב על ברוך, זה לספוד לנעורים.

התמונות רצות לפני העיניים, מרצדות, נאחזות זו בזו.
הנה, אני רואה אותו כילד.
אני רואה אותו הולך לגן ותיק קטן על צווארו. מתחיל את חייו, ואינו יודע מה טומנים הם לו בחובם. אף אלד לא ידע. ידענו, אנו, הנערים הבוגרים ממנו, כי הילד הקטן, הצוהל במשובה, המספר לנו מנפלאות הגן - קולט רשמים ללא הרף:
מה עושים הגדולים ממנו, איך הם מדברים, על מה הם מסתודדים, למה, למה כאשר הם מדברים על תעלולים וקינטורי-נערות - הם מרחיקים אותו? מה פתאום הם שולחים אותו לשחק בחצר?
ילד יפה היה, יפה בקלסתר פניו המאיר, יפה בנפשו. מעולם לא גבה ליבו, על כי יש לו יותר, מעולם לא ניסה להבליט, להדגיש, כי אם רק ירצה, כל שיבקש - לו יהי.
כי זאת למד לדעת מהוריו, משני אחיו הבוגרים. כבר כילד קלט את אחת מאמיתות-החיים של הבית: להצניע לכת.
סהדי במרומים, שאין זו מליצה, המתבקשת תדיר עם לכתה של נפש אהובה. ראו את בני-משפחתו, את הוריו ואחיו, ראו את דרכם ואז תגיעו אצל המעיין ממנו נבע פרח רך זה.
תמונות רצות. הנה, ברוך בבית-הספר. ילקוט על שכמו. גאווה בלתי מוסתרת על פניו. הוא כבר גדול ! כבר איננו קטן. הוא תלמיד בבית-ספר !
אני רואה אותו לפני עיני, כמציאות ולא כחלום. מראה לי באצבעו את אותיות האל"ף-בי"ת , אותם למד בכיתה. הנה, וזאת גימ"ל. זאת יו"ד, קטנה כזאת, פצפונת...
השנים חולפות. הנה, הוא כבר לומד אנגלית. אנגלית זה כבר לא אל"ף-בי"ת ! זה כבר סימן מובהק, שהוא כבר גדול, שאיננו ילד. שהינו כבר נער. התמונות רצות לפני העיניים, והלב בוכה. אלבום החיים הקצרים כל-כך שנסגר בנפץ אדיר.
עוד תמונה: פעולה ב"בני-עקיבא". בחצר של בית-הספר, על הארץ, ישבה עדת נערים ונערות, והיטתה אוזן קשבת לסיפור. אחד הנערים, שדעתו היתה פזורה עליו, החל לדבר עם שכנו. חבריו מהסים אותו. הוא ממשיך לפטפט. ברוך קם, ניגש אליו - והוא אז בן 12 - שם ידו על שכם הנער ואמר לו: זה לא יפה, כולם רוצים לשמוע את הסיפור, אז, בבקשה, אל תפריע". והישיר עיניו אל הנער.
הנער החזיר מבטו אל ברוך, אחר השפילן, ואמר: "אתה צודק. אני לא אדבר".
תמונה קטנה, אולי תמונה של כלום, אבל מדברת בעד עצמה.

ברוך מסיים את לימודיו היסודיים, מתלבט, מחפש דרכו - ומחליט: למדרשייה. אמת, בתיכון בעיר היה לו קל יותר לוא הלך שמה, היה לו נוח יותר ליד הבית, בקירבת הוריו, אותם אהב כל-כך. אבל, ברוך מחפש את דרכו בעצמו.
כך במדרשייה, כך בדרכו בקצרה אחר-כך.
הוא נמצא במדרשייה, אך עדיין קשור בכל נימי נפשו לחבורה עימה בילה את שנות ילדותו. הוא אינו מזניח את הפעילות בסניף. מכתת את רגליו, בשבתות בהן בא הביתה, לגבעתיים - אל בני-ברק. הייתכן כי הוא יהיה בעיר ולא יבוא לסניף?!
הילד הופך לנער. רותם עצמו לפעילות בקרב השבט, כואב מיבצעים שאינם מצליחים לפעמים, מאושר עד אין קץ מפעולות שהכל נהנו מהן.
הוא במרכז - אבל מצטנע. אינו חפץ להתבלט, כי כך למד בבית.
צעיר הבנים, מטיבעו שהוא לעיתים כילד קטן בעיני הוריו, החרדים מפני שיטול לעצמו עצמאות, החרדים מפני שעות שאינם בסביבתם.
ברוך והוריו נזהרו בכך. הוא יצא למסעות, לטיולים רגליים, למחנות-קיץ, כמו לא היה "הילד הקטן". וכששב - סיפר שעות על חוויותיו, על שמחותיו הקטנות, על אושרו.
במדרשייה מתעצב אופיו המוצק. עולמו הרוחני פורש לאופקים חדשים. במיכתבים, אותם שלח לחבריו, אני קורא על ערכים, על מהויות, על דרך-חיים. כל מה שקיבל עד אז, רצה להעניק לחבריו, כאילו ידע, שלא זמן רב יוכל להתמיד בכך...

ברוך מסיים את לימודיו במדרשייה, ניצב על פרשת-דרכים. הוא מוצא את נתיבו: ישיבת הכותל. תורה עם דרך-ארץ, תורה עם לאומיות כנה. בין כותלי הישיבה הוא מעמיק את הכרתו בערכים אותם ספג עד אז. מחדד את הכיוונים הכלליים לדרך ייחודית.
ופתאום הוא כבר אינו ילד קטן, ואינו נער - אלא אדם שלם, עם עולם מוצק. עם דרך שברר שלעצמו: כל שהיא תפארת לו לאדם, ותפארת לו מן האדם.
מלחמת-יום-הכיפורים, שבאה עלינו כחטף, מעמידה בפני ברוך סימן-שאלה גדול: האם לעת כזו ימשיך בלימודיו בישיבה, או שמא ייחלץ לעזרת העם. ההחלטה קשה, אך ברוך מחליט: הוא מתגייס לצבא. ליבו אינו נותן לו להיות ספון בין כותלי הישיבה, בשעה שמסביב יהום הסער.
ולאן הוא מתגייס? ליחידה הקשה שבקשות. הוא מתנדב לקומנדו הימי. יחידה, שאנשיה נדרשים לחוסן גופני ולחוסן נפשי, שאין למעלה מהם. ברוך מתקבל ליחידה. מתחיל באימונים מפרכים. הוא עקשן. הוא מתמיד. את אחד המסעות הקשים הוא עושה כשרגלו פצועה. הוא ממשיך במסע בחירוק-שיניים. הוא לא יישבר באמצע, לא יפרוש באמצע המסלול. והוא מסיים את המסע.
הוא עומד באימונים הקשים כל-כך. גאה, על כי הוא ביחידה מובחרת. אבל הוא מחליט לעזוב אותה. הסיבה: בעיות כשרות. קשה היה, ולעיתים בלתי אפשרי, להתמיד באימונים ולשמור על כשרות לכל פרטיה ודיקדוקיה, להקפיד על קוצו של יוד.
בלב כבד החליט, אך משעשה זאת - שום דבר לא הניאו. הוא עוזב את היחידה - ועובר לצנחנים. ממשיך באימונים המפרכים, - עובר קורס חובשים. מציעים לו להישאר בבסיס נוח במרכז הארץ, לשרת שם בתפקידו. אולם, ברוך אינו מוכן. החבר'ה שלו בצנחנים, ושם גם מקומו.
ובינתיים, בין התקופות, הוא מתכתב עם חבריו. במיכתביו אינו מספר על חיי השיגרה והחוויות הצבאיות, אלא על תכנים. כותב על אהבת-מולדת, על קדושת חיי-אדם. כותב על ערכים שדהו בחברה הישראלית, על תכנים שניטשטשו. הוא כואב את הפירוד הפנימי שחל במדינה. הוא מעלה רעיונות איך להנציח חבר, בן-כיתתו במדרשה, שנפל חודש לפניו. הוא מבקש מחבר, אליו כתב, כי יבקש מהוריו, בגבעתיים, לשלוח לו בהקדם סכו"ם כשר למובלעת הסוערת באש.

תמונה אחרונה, העולה בעיני הרוח: ברוך חובש פצוע במזרעת בית-ג'אן. האיזור מופגז. ברוך מושך את הפצוע אל תוך בונקר, כדי לחבוש אותו ללא סכנת פגיעה.
פגז נוחת ליד דלת הבונקר.
הפצוע חי. ברוך איננו.

כשהבאנו את ברוך שלנו בדרכו האחרונה, הבאנו לשם גם את נעורינו שתמו.
ספדנו ליפה ולטוב, שנכרת בפתע.
לכתוב על ברוך, זה לכתוב על עולם קסום, שרק הזיכרונות נותרו.
אנו, המהלכים גדועים מבלעדיו, ניקח עימנו בציקלוננו בדרך החיים, את קולו ודבריו המהדהדים בלב מעבר לגידרי הזמן.
ובעינינו ישתקפו עיניים עצובות.

מנחם