סמ"ר אמיר טל הייטלר ז"ל

מימי לא הוצבה בפני בכתיבה משימה כה כבדה ומכאיבה, ככתיבת-קורות-חיים של בן אשר איננו. קטעים קטעים של זכרונות עולים ומרצדים בצורה לאו דווקא כרונולוגית וקשה מאוד לארגנם תחת מכבשו הרומס של הכאב. אף הביקורת העצמית בולמת את הביטוי, שהרי "אין מעיד הנחתום על עיסתו". מאין אקח את מידת-האובייקטיביות לתאר את הבשר מבשרי, את מלאכת-טיפוחנו אשר עליה שקדנו במשך עשרים שנה. יום-יום, שעה-שעה של חיינו היו קודש לעיצוב דמותו של אדם. הידים, אשר כה רצו להמשיך במלאכת-הטיפוח, הנתינה והשכלול, מגששות לריק בחלל...
הילד, הלוחם, האדם נגדע בלבלובו טרם הגיע לפריחתו השלמה. והאצבעות, שעמלו בעיצובו, נצרבות באש-אי-היכולת לתארו. איך אפתח? ובמה? ועל מה אפסח?
עם תום חגי-תשרי שנת תשי"ג ה-16.10.52 נולד אמיר, ובזה הפך זוג-ניצולי שואה למשפחה. שוב לא היינו בודדים. מעל עבר שנמחה כליל, הפציעה תקוות העתיד.
בשם א(אברהם) מ(משה) י(יצחק) ר הנצחנו את שמות-הגברים במשפחה, אשר הושמדו בשואה. בהרכיבנו את השם לא ידענו, שיהלום אותו כל-כך - אומנם האמיר מאוד בקומתו והיה משכמו ומעלה, בין הסובבים אותו.
תינוק יפהפה היה. תום, חן ויופי קרנו מהיצור הקטן, וגרמו לנו אושר בל ישוער. ולא רק אותנו שימח, אלא את לב-כל-רואיו. אך לשמחה ולאושר - צל והוא החרדה. עם הופעת השמחה, רבץ מיד לרגליה צל-החרדה הכבד: שמא לא יהיה. שמא יקרה לו משהו. והשמא הזה כירסם, נגס בשמחה. וכך העיב צל-החרדה את אורה של השמחה במשך כל ימי חייו.
אך מה לילד בריא וער ולחרדת-הוריו? אמיר התפתח יפה ומהר, וינק מכל אשר ילדות מאושרת במולדת חופשית יכולה להעניק. אהבה ורחמים אפפוהו מכל עבר. אהבה וחסד זרמו ממנו לכל הסובב אותו: לאדם, לחי ולטבע.
בילדותו הרכה גילינו תכונה זו תחילה ביחסו לבעלי-החיים.
בהיותו בן שנתיים נדהמתי כאשר אמר לי: "אמא, אני אוהב אותך כמו סוס". בחלוף התדהמה ולאחר הרהור שני הבינותי, שהוא מעמידני בדרגה שווה עם סוסו הלבן והאהוב של החלבן, שנהג להרכיבו מידי בוקר על עגלת-החלב הרתומה לסוס לבן.
אהבתו לסוס הלבן לא הפריעה לו לאהוב ולהשתעשע עם כלבם של בעלי-הבית אצלם גרנו אותה תקופה. טבעי היה, שהדבר הראשון אותו נרכוש עת רכשנו את ביתנו, יהיה כלב. כלב זאב גדול ואימתני היה רכושו הראשון של הילד הקטן. "דסי" קרא לו על שם תלמידי, שאותו חיבב מאוד. באיזו אהבה ומסירות טיפל בו, וכמה התייסר ועמל, כשהכלב נפצע. על שמסרנו אותו למשמר-הגבול, לא סלח לנו מעולם.
- "דעי לך, הדבר הראשון, שאני מביא הביתה אחרי שחרורי מהצבא, יהיה כלב", היה נוהג לומר בחופשותיו הקצרות בבית.
- "פה יהיה כלב!" היה מדגיש בקול פסקני על מנת למנוע כל התנגדות מצידי.
- לצערי, אין כלב.
העיסוק בכלבים לא מנע גידול דגים באקווריום. התלהבותו של הילד מהחיים השוקקים באקווריום הדביקה גם אותנו, והפכה לאינטרס משותף לכל בני-הבית. וכאן באה פגישתו הראשונה של הילד עם המות. הדג האהוב המכונה בפינו בשם "צמפיון" בשל זריזותו הרבה ומעלליו הבלתי-רגילים - מת. הזעזוע היה עמוק והאירוע בלתי-נתפס. איך זה הפך היצור מלא-החיות לדומם? האם זה נקרא "מת"? האם אין לכך כל תקנה? האם לא ישוב לשחות ולהשתולל? מה עושים עם מת? כאשר נאמר לילד, שקוברים מתים, ועורכים להם הלוויה, ערך אמיר בעזרת אחותו הקטנה ומספר חברים הלוויה לדג וקברו בחצר. בראותנו את צערו הגדול של הילד משנמשכה תמותת-הדגים, חיסלנו את האקווריום.
את הפיצוי על אובדן-הדגים מצא ברכיבה על סוסים. כל השבוע ציפה בכליון-עיניים לבואה של השבת. שבת פירושה יציאה לחוות-גורדון ורכיבה על סוסים. מי ידמה לו לפרש על גבי-הסוס, ששדות מוריקים נגמאים תחת פרסותיו ובלוריתו מתנופפת ברוח.
- הפרש איננו, אך תמונות-סוסים מקשטות את חדרו הריק.
לצד האהבות האלה חלפו השנים של בית-הספר העממי. עם היכנסו לתיכון התגלה אצלו שטח-התעניינות חדש לגמרי: הכדורסל. לו הקדיש את מיטב עיתותיו, כמובן, גם על חשבון הלימודים. גם בצבא ניצל כל רגע פנוי לטיפוח תחביבו החדש, והיה מזכה את קבוצתו בנצחונות. בחופשותיו הקצרות בבית העמיד בראש סולם-עדיפויותיו אימון ומשחק-כדורסל, למרות שכה רבים היו הדברים שעניינוהו וכה הרבה רצה לחבק בזרועותיו הארוכות והחזקות; עולם ומלואו רצה לחבוק כאילו חש שהזמן שהוקצב לו, מועט הוא, והדברים שברצונו לעשותם, כה רבים הם. לכן נחפז היה תמיד, אץ רץ להדביק את הרצוי לו.
ואנחנו ההורים קינאנו בספרים שקרא, במוסיקה שהאזין לה, בטיולים שערך, בבחורות שאהב וברעות שטיפח. בכל אלה אבד לנו חלקיק מאמיר. ואנחנו רצינו אותו יותר בשבילנו. כה השתוקקנו להימצא יותר במחיצתו. יש צדק מסוים באמירתו של פרויד, שההורים אינם רוצים, שילדיהם יתבגרו. בהתבגרם הם יוצרים להם מעגלים רחבים של התעניינות ואין יכולת להצמידם לבית. זו תופעה טבעית ורצויה, וכל בר-דעת מבין, שכך חייבים להתנהל הדברים. הרי היפוכו של דבר יוצר אנומאליה. יודעים, אך בכל זאת קשה ההשלמה. היו מעגלי-התעניינות, שנעו במסלולים קרובים לנו. בעת הקריאה היה שלנו. אוהב-ספר טוב היה. היו ספרים שעליהם המליץ בלהט. לעומת זה היו ספרים, שביקש ממני בפירוש לא לקרוא, כמו את "מותו של אורי פלד": - "זה עצוב מדי בשבילך, אמא. אין צורך!"
מעניין, שאת זכרונותיו של משה שמיר על אודות אחיו אליק, חזר וקרא, חזר אליהם ולא פירש מדוע. אך מעל לכל נדמה לי, שאהב את כתיבתו של קישון. שוכב היה בחדרו. הספר על הרצפה והוא רכון מעליו, ובעת הקריאה היו מתפזרים בין כותלי-הבית פניני-צחוק מדבק, הבית הדהד ואנו שמחנו עמו.
בתיקו הצבאי, שהוחזר לנו על-ידי חבריו לאחר מותו, מצאנו את ספרו של ק. צטניק "כוכב האפר". במקום שהפסיק, כנראה, את הקריאה, מצאנו גלוית-דואר מיועדת למשלוחה היומיומי, ומתחתיה המשפטים הבאים:
"המוות מלטף את פניך עם אורה של השמש, עם רקיע פרוש, עם דממת-אלם:
- זה לא יכאב.
- באמת לא?" (עמ' 87).
בעמוד האחרון מצאנו פנקס אישי לחלוקת-טבליות קמוקין, המסתיר את המילים הבאות: "השיבו...
השיבו לי לו רק שערה אחת בודדה מתלתלי-אחותי הזהובים.
השיבו!..." (עמ' 121).
- ואין משיב.
באיזו גורליות נוראה מקשר הספר הזה את נכדם של טבוחי השואה ובנם של ניצוליה עם מר המוות.
"רק לא לדאוג" היה הפזמון החוזר שבפיו. כך אמר לנו עם גיוסו. כך נהג להרגיענו במשך כל שירותו הצבאי. כך גם נפרד עם יציאתו האחרונה. תמיד נהג להרגיע, להשקיט, לפייס.
גם בזמן שלא הייתי מרוצה מהישגיו הלימודיים בבית-הספר התיכון, מצא לו תירוצים מתירוצים שונים על מנת להרגיעני. "יש לך מזל, שאת בסך-הכל מורה; אז יש לך בסך-הכל בן תלמיד גרוע. תארי לעצמך מה היה קורה לו היית פסיכולוגית: כל הבנים של הפסיכולוגים בכיתתי הם פסיכים. חה, חה, חה...". "אני פשוט לא מוכשר", נהג לומר. ועל טיעוני, שבדיקותיו הפסיכוטכניות הן מצויינות ומוכיחות את ההיפך היה מגיב: "בבדיקות אצלי טעו". כשהתברר לו בצבא שדפרו - גבוה מאוד, התרסתי לעומתו: "אתה רואה, תמיד ידעתי, שיכולתך מצויינת". אז התפרץ בצחוק אדיר ובנודו את ראשו לעומתי, אמר: "אמא'לה, אמא'לה, אצלי פשוט טעו פעמיים".
משך כל שירותו הצבאי נהג להרגיע בכתב ובעל-פה עד יומו האחרון. אפילו במכתביו האחרונים מהחזית נהג לשאול אם אבא בריא, אם אמא ישנה היטב בלילות. אצלו, כרגיל, הרי הכל בסדר. אין מה לדאוג!
אך לא הסתפק רק באמירה. הוא רצה להוכיח לנו, שאין כל סכנה נשקפת לו, וכך הוזמנו לביקור במוצב. ביום קיץ חם של שנת 73 טיפסנו למוצב מבודד ברמה. הטרנזיסטור שלו ניגן, החבר'ה קיבלונו בחמימות, והוא ניסה לשכנענו עד כמה השהייה בטוחה והמקום בלתי-פגיע. בצאתנו ליווה אותנו. על פסגת-הר בלב ישימון-גבעות בזלת, עמד בני, ובחבקו את אחותו העריף עלי דברי-הרגעה.
"כעת לאחר שראית, אמא, תוכלי לישון בשקט".
היבטתי על הענק הטוב שלי וחשבתי בליבי: כן, בני רק כעת אני יודעת כמה אתה זקוק לחסדי-אלוה.
- שום חסד לא עמד לו.
גם לא זה שבעת חופשתו האחרונה ערב ראש-השנה תשל"ד, הקדיש חלק ניכר משמנו לביקורי-חולים בבית-חולים ולכיבוד זקנים בבית-אבות. במקום תודה בירכתיו בשפה רפה: "אלוהים יזכור לך חסדים אלה, בני." יש לברך באמונה שלמה ובביטחון, ולא כמוני שההיסוס מכרסם בכל ברכה שלי, שמא לא תתקיים. אולי חטאתי בפקפוקי הרבים.
על אודות שירותי הצבאי ידענו אך מעט. על הורדת-הפרופיל ועל זה שאינו חייב להימצא ביחידה קרבית, לא סיפר דבר. רק לאחר המלחמה למדנו מפי חבריו, דברים שכה רצינו לדעת קודם לכן. הוא התגייס בשמחה רבה ורצה לשרת בצנחנים, כאביו בזמנו. מבוקשו לא ניתן לו: משקפיו היו בעוכריו. הוא בחר בגולני והיה גאה על השתייכותו ליחידה זו. למרות הפניות וההפצרות הרבות של מפקדיו לא רצה לפנות לקצונה. הוא לא רצה לפקד על איש. חשב שלא יהיה מסוגל לצוות, ולא רצה לשאת על שכמו אחריות לחיי-אדם.
במקצוע החובשות מצא מימוש מלא לאישיותו: לוחם ומקיים חיים. כמה שמח בהיכנסו ללמוד בבית-הספר לחובשים. באיזו שקדנות למד, ולאילו הישגים נהדרים הגיע. מימיו לא היה כה שלם עם עצמו וכה שמח בחלקו. גם אנחנו ראינו בברכה בחירה זו. קיווינו יחד עמו, שהעבודה בתור חובש תובילו ללימודי-רפואה.
אבל תקוות אלה לא התממשו: החובשות הובילתהו לזרועות-המוות. ביומה האחרון של מלחמת-יום כיפור ב-22.10.73 נפל אמיר במרומי-הגולן במילוי תפקידו כחובש.
המילים האחרונות שנשמעו מפיו היו מילות-עידוד לחברו: הוא טפח על שכמו ואמר: "אין דבר חג'בי, בעוד שש שעות ישיג לנו קיסינג'ר הפסקת-אש".
קצרים ומעטים מדי היו ימי חייו של בני.
והוא הרי רק על מפתן החיים עמד, כשזרועותיו הארוכות פרושות לחבק את העולם ומלואו. אך הדבר לא ניתן לו.