אלבום תמונות
אני יושבת לפני הדף הריק והיד ממאנת לכתוב, כאילו אם אכתוב אנתק עוד איזה חוט של תקווה, איזו אשליה...
עברו כבר כמעט שש שנים. שש שנים ארוכות, כשאין מה שממלא את החלל שהשאיר יובל.
החיים נמשכים, כולנו מתפקדים. אנחנו יודעים שמחות אמיתיות. רן ויעל בונים את משפחותיהם, מתפתחים כל אחד בדרכו וגורמים לנו אושר רב.
נולדו אור ואיתי המחממים את הלב בהתלבטויותיהם הילדותיות ובצחוקם התמים והמשוחרר.
אולם כל זה אינו מנחם. אינו מוחק את העובדה שיובל נשאר בן 20 ושיום ההולדת שלו, המתקרב, הוא עוד יום זיכרון קשה מנשוא ככל שהשנים חולפות.
קשה להתמודד עם החסר, עם הגעגועים, עם הלב שמחסיר פעימה כשאני נתקלת בחייל מרושל בדרך...
עם הקינאה באמהות של החברים הטובים של יובל, שמלוות אותם בהתבגרותם, בכאבים ובשמחות שלהם.
קשה להינתק מההיצמדות לאמונה שאולי בכל זאת ישנם עולמות אחרים, נסתרים מאתנו, ואולי יובל ממשיך... נכון, ממשיך בלעדינו, לא כפי שאני הייתי רוצה, אבל הרי פעמים רבות כל-כך הוא עשה מה שהוא רצה, בניגוד לשיקוליי ההגיוניים, ויצא נשכר ומאושר. אולי גם עכשיו, בלי שאני יודעת?...
האם יכולות מלים לתאר מה היה יובל בשבילי?
האם תוכלנה לתאר את עומס הרגשות בימים ובלילות המלווים בדאגות אינסופיות, מוצדקות ובלתי-מוצדקות?
האם אפשר להעביר לאחר את שימחת החיים שלו? ואת התעקשותו על "פינוקים" שלא היינו רגילים להם, ורק בזכותו למדנו ליהנות מהם?
יובל שלי, שנולד שלישי, כשהייתי אמורה להיות כבר אם מנוסה. כמה סימני שאלה הציב לכל מערכת החוקים והנורמות שהייתי רגילה אליהם. איך הכריח אותי להשתנות, להתמודד, לחשוב אחרת. כמה למדתי ממנו...
האם מלים תוכלנה למצות את השימחה והסיפוק שמצאתי בכל גילוי של הבנה והערכה בינינו, שהיה מופיע פתאום בין שרשרת ה"מרידות" שליוו אותו בגיבוש האישיות העצמאית שלו?
ואיך אוכל לבטא את הרגשת האכזבה הנוראה? מדוע לא זכה? למה נקטעו חייו והוא כניצן שרק התחיל להיפתח?
האם היה בידי לכוון אחרת?
אני נשארת עם השאלות שאין עליהן תשובות ועם הכאבים שאינם קהים עם הזמן.
אמא נאוה
סוכות תשנ"ב