רב"ט יובל מורנו ז"ל

אלבום תמונות

צור!
עברו שבועיים מאז שראיתי אותך כשגמרת את הקורס. היום הגעתי לחדרי בגדוד, לאחר שבוע וחצי בשטח, ומצאתי עדיין את המכתב שפעם כתבתי לך. החלטתי שהיום אסגור עניין בזה שאפתח את המכתב ואחליט אם לשלוח אותו או לכתוב חדש. לכן עכשיו תהיה הפסקה מתודית במכתב הנוכחי, על מנת לקרוא את המכתב הישן [עכשיו תעבור למכתב האדום].
זהו. גמרתי לקרוא את המכתב ההוא והחלטתי לשלוח אותו ולהוסיף עוד דבר שנזכרתי שכתבת במכתב שלך. אתה אמרת שאם עכשיו אני חובש אני צריך להיות החובש הכי טוב, כי בכל עבודה שלא תיפול כדאי להיות הכי טוב וכך להגיע לסיפוק. אני עם העניין הזה מסכים בהחלט וזה נכון לכל תחומי החיים. כאן מאוד קשה לממש אותו כי אין במה להצטיין, אין פה מה לעשות מבחינת החובשות גם למשקיענים הכי גדולים. אם היו פה פצועים רבים והייתי כל הזמן מטפל בהם הייתי (עד כמה שזה נשמע אווילי) מרגיש טוב - מימוש עצמי וכדומה. למזלנו אין פצועים, ובנושאי חובשות, שלהם הוכשרתי, אין לי במה להיות הכי טוב. במה יש פה להשקיע? בש"ג? בפריקת משאיות ריו? ובשאר תיקים שנופלים על המפקדה, שלא למענם גויסתי לצה"ל? וכל פעם שאני בש"ג אני חושב: בשביל לפתוח שער גויסתי לצה"ל? ואני פתאום רוצה שתהיה איזה תאונה שארגיש מועיל, אבל מיד מתחרט על הרצון הזה. אני חושב שבעיית המימוש העצמי לא נעוצה רק בי, אלא בכלל בצבא, ואולי היא גם אחת הסיבות למלחמות: כל הזמן מתאמנים ולומדים להילחם, ובסוף כבר רוצים לממש את הידע שהצטבר. מפחיד לחשוב על זה ככה אבל ככה זה!!
צור, המכתב בטח יגיע אליך אחרי שאראה אותך, בכל אופן להשכלה כללית - החלפתי קידומת ומיום שני 4/11 אני כבר בן 20.

להתראות,
יובל

* מכתב זה נשלח, כנראה, ביחד עם המכתב מן ה20.10.84, ושניהם נשלחו רק בחודש נובמבר, לאחר יום הולדתו ה-20 של יובל.