אלבום תמונות
זיכרונות הם משהו ששומרים בפנים. לכתוב אותם, לפרסם אותם, זה רק מרחיק, ואני לא רוצה להתרחק מהזיכרונות שלי. בלילה אני מדברת עד היום עם הסבא שלי, שהיה חכם מופלג, ועם אחי, שהיה צייר מחונן ולמדן גדול. אף אחד לא הבין איך ולמה הוא המשיך במשך שנים להתכתב אתי, אחרי שעזבתי את המשפחה ועליתי ארצה, חלוצה צעירה. ואני חושבת על סבתא שלי, שמכרה את ביתנו בכפר, בית שסבא הפך אותו לבית-כנסת, לגויה פולנייה, כשכל העיסקה מתבצעת בין שתי הנשים ביושר, בלי עורכי-דין ובלי מתווכים. אני חושבת עליהם המון, ועל חיים, בעלי, שמת בגיל צעיר מסרטן. אולי הוא חלה בגלל השנים שעבד בשדה בחום ובשמש היוקדת בעמק הירדן. אף לא אחד, גם לא הרופא, שהיה ידיד קרוב, לא ידע להזהיר כמה השמש היוקדת עלולה להזיק...
אני חושבת הרבה על יובל. הוא היה "הנכד" שלי. אני חושבת שתמיד הבנתי אותו, ואת זה שהוא מיוחד ועקשן, ומנסה להילחם. הוא היה בא אליי המון ואהב לבלות אצלי עם החברים שלו, והיו לו הרבה מאוד חברים. עד היום, כשמישהו מחבריו רואה אותי ואני לא רואה אותו, הוא ניגש אליי ומברך אותי ומתעניין בי ומספר על עצמו. אני אוהבת את הפגישות האלה, אבל זה תמיד מעורר מחדש את הצער. הם כל כך גדלו ונעשו מבוגרים ולמדו, ואני חושבת שאילו לא היה קורה האסון, יובל היה היום משהו מאוד מיוחד, אני חושבת שהוא היה בחור בלתי-רגיל. הייתה לו המון ביקורת על הרבה דברים, אבל הוא היה ציוני גדול, ומאוד איכפתי, ובצבא הפריע לו שלא כולם כמוהו.
קשה לי עם האזכרות בבית הקברות. הכול שם כל כך יפה ומסודר, וכל החברים באים, ולי נדמה תמיד שזה בעצם מרחיק, כל הדברים החיצוניים האלה. בשבילי לזכור זה להיות עם עצמי ועם כל יקיריי שכבר לא חיים. ועל יובל אני חושבת הרבה. נאוה סיפרה לי על התאונה, ומאז, בכל פעם שאני חושבת עליו, אני רואה ושומעת את המשאית שמתהפכת ואני ממש מרגישה את הכאב שיובל הרגיש כאשר לוחות הברזל מחצו אותו, ואני בוכה.
סבתא זהבה