אלבום תמונות
בסוכות תשנ"ב ישבנו בבית משפחת מורנו. חשבנו שבשיחה משותפת של המשפחה, ביחד עם אילנה ועם עומר, נצליח לגבש את הזיכרונות - הרי עברו כמעט שש שנים - וסוף סוף תראה אור החוברת לזיכרו של יובל. אבל לא כך התגלגלו הדברים. אור הקטן, בנם של יעל ועודד, חולה, מבקש להיות בחיקו של עודד, מייבב, עושה את דרכו אל המיטה וממנה חזרה אלינו לחדר-המגורים הגדול.
מתי, אישתו של רן, שקטה - קצת בפנים וקצת בחוץ - בשבילה יובל הוא מה ששמעה עליו. היא נכנסה למשפחה אחרי שיובל כבר היה זיכרון. כולה קשב, ודואגת להפעלת הטייפ.
אילנה יצאה לטייל בעולם ולא השתתפה בשיחה שהוקלטה ביום השנה ליובל; עכשיו היא כאן אתנו. פנים נקיים מאיפור, חן וחום עולים ממנה.
עכשיו אילנה גונן, נשואה, לומדת באוניברסיטה, אם לפעוטה חמודה. מתקשה לדבר.
אילנה, אני שואלת אותה, מה יובל היה בשבילך?
החברה הטובה, היא אומרת בשקט, אחרי שתיקה ממושכת, ומתחילה לבכות.
כולנו בוכים אתה. הפסקה ממושכת.
אצל אילנה מתעוררים כל-כך הרבה זיכרונות, אבל קשה לה לדבר.
- אולי תכתבי, אילנה?
- קשה לי...
אילנה תשלח "ראשי-פרקים", כותרות קצרות. חומרים.
- את, היא אומרת, כבר תערכי אותם.
הרעיון נראה לי; אני לא רוצה ללחוץ עליה.
סליחה, אילנה. לא ערכתי את דברייך.
רוב מה שאפשר לספר על יובל בוודאי נאמר כבר, בצורה זו או אחרת. שהוא אמר כל מה שהיה לו להגיד, בחוסר טקט אופייני, שהוא זה שמשך אותנו לחוגי נוער לטיולים, שהוא זה שהכיר לנו את התקליטים החדשים, את הגבינות החדשות שהופיעו על מדפי הסופרמרקטים וכו' וכו'. אציין רק מספר דברים, וכפי "שהבטחתי" הם חסרי דברי קישור וזקוקים לעריכה.
* יובל היה סקרן ורכלן, ותמיד דאג להשקיט את מצפונו: "אילנה, זה בסדר שאנחנו מרכלים, כי זה בינינו, נכון?..."
* לשמור על קשר - זה היה מאוד חשוב לו, עם כולם. הוא גם ידע שזה דבר שצריך לטפחו. השקיע מאוד בכתיבת מכתבים וכמעט בכל מכתב הוא סיים ב"תעני מהר כי זה נורא כיף לקבל מכתבים".
מתוך מכתבי בי"ס שדה:
"אילנה יקירתי, אני יושב וכותב לך מכתב כזה ארוך ומייגע ולכן אני מקווה שתעני בהתאם מכתב מפורט וארוך."
"על המכתב הארוך הזה שכתבתי אני רוצה תשובה במכתב ארוך לא פחות, ואם אפשר בזמן הקרוב."
* ההדרכה בצופים ואחר-כך ההדרכה בבית-ספר-שדה הייתה לו חשובה מאוד. בכל מכתביו משם הוא מדבר על הפידבק החיובי שכל-כך מספק. אני חושבת שהיה מדריך טוב. הנה קטע מתוך מכתב מבית-ספר-שדה:
"אתמול קיבלתי מכתב מילדה מהבנות הדתיות שהדרכתי לפני שבוע וזה היה מכתב תודה, וזה היה ממש כיף לקבל כזה מכתב. אפשר להגיד שזהו הפידבק האמיתי. שאם ילדה זו, שכשהתחלתי להדריך אותה ביום הראשון ממש סבלה ורצתה כל הזמן לחזור לפתח-תקוה, עכשיו במכתב מספרת שהיא כבר מתגעגעת לגליל, והיא לא זורקת אשפה ברחוב, אז אולי השגתי את מטרתי וזה הסיפוק שאפשר להשיג."
* ליובל היה חשוב להיות "מישהו". זאת אחת הסיבות לכך שהיה לו כל-כך רע בצבא. המפקד התייחס אליו כמו אל כולם - עד שבסידרת-חינוך שהייתה בכרמיאל יובל הציע להדריך בעצמו ולהעביר הרצאת שקופיות: "סוף סוף הן יראו שאני לא סתם אפס".
וכך כתב לי במכתב מהצבא:
"ההדרכה הייתה טובה והיה כיף לחזור שוב להדרכה, למעמד הזה של הכל-יודע המבין, המדריך, ולא הטירון הדביל והמושתן. היה נחמד לראות אין 'החברה' מתעניינים, וגם נחמד היה להשתיק פה ושם את הסגל. אחרי ההדרכה כולם, כולל הסגל, אמרו לי שהיה נהדר, וזה נתן הרגשה טובה. בכלל מאז מתייחסים אליי סוף סוף כמו שמגיע לי, ולא כאל מיספר".
זהו, על קצה המזלג. חוץ מזה את זוכרת שכאשר שאלת אותי מה יובל היה בשבילי עניתי שהיה "החברה הטובה" שלי; אני לא יכולה לפרט כאן יותר בנושא הזה (זאת אומרת, יש לי, אבל לא לציטוט...).
מצטערת שהדברים יצאו קצרים.
אילנה (תשנ"ב)