רב"ט יובל מורנו ז"ל

אלבום תמונות

אני יושבת לכתוב משהו על יובל, ואני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב אליו, לדבר אתו. לדבר את כל השיחות המוחמצות, את כל מה שלא יכולנו לדבר אז, ואנחנו כבר לא יכולים לדבר היום.
אני מתגעגעת, מתגעגעת לפנטזיה של מי היה יובל יכול להיות היום, ומה היה יכול לפתח בתוכו עם הרגישות והמלחמה המתמדת להיות הוא באמת.
ואני גם יודעת שהמפגש והקשר הקרוב, שכל-כך הייתי רוצה שיהיו בינינו, היו אפשריים. יודעת מבפנים, מאותו מקום שפעם כל-כך כעסתי עליו, ובעצם לא הבנתי אותו.
לא הבנתי למה הוא צריך גם להפריע ולעשות צרות בבית-הספר, וגם לבוא ולספר על זה בבית, ולחטוף שוב. לא הבנתי למה הוא לא יכול פשוט לא להגיד מה שהוא חושב, למרות שהוא יודע שהוא מסתבך ומזמין לעצמו צרות, ולא הבנתי גם את עוצמות הרגישות והפגיעות שמאחורי הכעס והעצמאות המופגנת.
הקשר שלי עם יובל לא היה קל ולא היה ברור. היינו מאוד שונים, הפכים לכאורה. אני הילדה הצייתנית, החביבה, "בלי בעיות", "בלי כעסים", שהכול הולך לה חלק וההצלחות יוצאות אצלה בקלות "מן השרוול", ויובל, שתמיד החיכוכים התרכזו סביבו, שהיה צריך לדאוג לו ולאיך הוא יסתדר בבית-הספר ועם כוחות המימסד השונים מבית ומחוץ.
וקשה לי. קשה לי וכואבת הידיעה שלא אני ולא הוא יכולנו להיפגש אז ולתת אחד לשני את אותה תמיכה שכל-כך נזקקנו לה. אבל יחד עם זה, במשך כל השנים היה חוט של קשר ו"פרטנריות" בינינו, שמעולם לא נתנו עליה את הדעת ממש.
חוט שמתחיל אי-שם במקומות שהזיכרון אין לו חלק בהם, אבל לרגשות יש, ונמשך בלשחק ב"ליאורה", שעות על שעות, עם כלי המטבח הזעירים שבתוך שקית הניילון הגדולה ועם הבדים שקשרנו לראש וסירקנו בהם את "שערנו הגולש". והיו גם משחקי המכוניות האינסופיים והמעצבנים עם שרה'לה, חברה שלי שבאה אליי ובסוף נהגה תמיד לשחק עם יובל, והיה החדר המשותף שלנו, "הקטנים", שהציקו לרן שהיה כבר "גדול" ועם חדר משלו.
אחר-כך היו שנים של התרחקות, וכל אחד חי בבועה שלו, עם חברים שונים, ועם קושי רב, ובעצם חוסר-יכולת לשתף במשהו בבעיות גיל ההתבגרות שכל-כך הטרידו. אבל יחד עם זה, הייתה הפעילות המשותפת בצופים, וכעבור זמן נראה שדווקא המרחק הפיזי, שנוצר בהליכה שלי להר גילה, איפשר התקרבות מסוימת, ובעיקר כשיובל הגיע לחוג-נוער שם. פתאום הייתי מגלה איזה תרמיל או שניים, שסימנו שהוא קיים באיזור. כשפתח בבעלות רבה את דלת המקרר וקיטר ש"אין פה מה לאכול", כשפתח מפה והתייעץ לאן כדאי לטייל, מה פורח ובכלל...
וכעבור זמן, כאשר יובל מצטרף לצוות בי"ס שדה בהר מירון, פתאום גם אצלו מתחילים להתמלא קלסרים, לימודים, הדרכות וסיפורים (קצת) על חבורת הבנות הקשה והמוכרת לי כל-כך. עכשיו אני זו שמדי פעם מופיעה בלי הודעה מוקדמת לחדר ריק, אבל תמיד עם מקרר מלא וגדוש במיטב המעדנים, ועם כובע הלבד שלי שכל-כך אהבתי, ש"נעלם" יום אחד, והנה הוא מתנוסס אצלו בגאון על הקיר. ואני הופכת להיות זו שלוקחת מפות ושומעת איפה אסור לטייל כי "כל עם ישראל נמצא שם" ומה "אסור לפספס" ו"עוד לא היית שם?"
כאשר שמע שעודד ואני מתכננים חתונה, הגיב יובל באותה מידה של נחרצות בטוחה: "מה פתאום את מתחתנת? את נורמלית? תשבו כמו זוג זקנים, לא תצאו מהבית, זהו - החלטת לגמור עם החיים שלך?", ויחד עם זאת הידיעה שלי שהוא מדבר הרבה, קשה לו ולא מובן עניין החתונה, אבל אפשר לדבר אתו ואפשר להסביר לו (ולעצמי) שלהיות אישה נשואה זה לא בהכרח שווה להפסיק וליהנות מהחיים. והתגובה שלא איחרה להגיע: "נו טוב, אבל אני אבוא להוציא אתכם לבלות מדי פעם", ועשרות הפנסים הסיניים שאירגן וסידר להאיר את הדרך לחתונה.
והיה, במקביל, גם הכאב לראות עד כמה הוא נתקל במימסד הצבאי, נתקל ושוב נתקל כי הוא לא יכול להבליג, לא מצליח (או לא רוצה) להתגמש ולקבל שעכשיו הוא צריך בעיקר להישרד, ופחות להתבטא "באמת". אני זוכרת את הניסיונות הטלפוניים שלי להגיד לו את זה, ואת הידיעה שכמו תמיד זה לא יעזור - הוא יחטוף את המכות שלו, וכנראה גם הפעם לא יבין, כי הצורך להיות הוא באמת חזק יותר מכל דבר אחר, ולא מאפשר לו פשוט "להחליק" דברים על ידו ולהיות פחות מעורב.

יעל, ספטמבר 1991