טוראי דוד דודיק דהן ז"ל

אלבום תמונות

ביום הזכרון בשנת 1982 נשלחנו מהגדוד לבקר משפחות שכולות. הפלוגה ישבה אז בבית ליד. חולקנו לזוגות וכל זוג קיבל שמות של משפחות שאותם היה עליו לבקר. מדובר היה במשפחות שכולות שבניהן נהרגו כאשר שרתו בגדוד מאז הקמתו. דוד ואני היינו בני זוג. קיבלנו שמות של 4 משפחות שכולות מחיפה. האוטובוס של הגדוד הוריד אותנו בכניסה לחיפה. משם הלכנו לבית אחותו של דוד, ישבנו שם מעט זמן, שתינו קפה ודברנו. לאחר מכן לקחנו את מכוניתה ונסענו למשפחות. היינו אז בצבא בסה"כ כשבעה חודשים, הספקנו לסיים טירונות ולהצטרף לגדוד. אני זוכר שבדרך, תוך כדי נסיעה, שאלנו את עצמנו איך צריך להתנהג ומה צריך להגיד בפגישה כזו. כשלא מצאנו פתרון, החלטנו שניתן לשיחה לזרום ולהתפתח מעצמה. בסופו של דבר לא מצאנו את המשפחות בבתיהם ואני זוכר שהוקל לנו מאד על שלא היינו צריכים להתמודד עם המעמד.
בדרך חזרה כבר החשיך ועצרנו בתצפית יפה על מפרץ חיפה. דוד- החיפאי, הסביר לי- התל אביבי, מה רואים. בסוף הערב נפרדנו, דוד נשאר בחיפה ואני תפסתי טרמפ הביתה. כמה חודשים לאחר מכן, דוד, רוני וצחי נהרגו בדאמור בלבנון. לפני כמה שנים חזרתי בערב מחיפה לתל אביב ועברתי במקרה באותו מקום שממנו השקפנו על מפרץ חיפה. עצרתי את הרכב, יצאתי החוצה, עמדתי כמה דקות ונזכרתי באותו הרגע. במקרה אחר יצא שהקדשתי עבודה שעשיתי בלימודי לדוד, רוני וצחי.
כנראה שלחיים יש קצב משלהם כך קורה שרבים מאתנו לא באים תמיד לימי הזכרון. אולם, הזכרון הוא חלק מאיתנו, הוא לובש ופושט צורה לאורך ציר הזמן והוא מלווה וילווה אותנו כל חיינו. הזכרון מלווה אותנו לא רק בימי הזכרון אלא בהרבה רגעים בחיים: בשחרור, בלימודים, בעבודה, במילואים ובהרבה רגעים אחרים. בסה"כ הספקנו להיות ביחד כשנה. לכאורה, מדובר בתקופה קצרה, אבל, יחידת הזמן הקצרה הזאת היא אינטנסיבית ומלאת חוויות וככזאת היא שקולה להרבה מאוד שנים. אתה נזכר לפעמים בחוויות משותפות מהעבר: מהטירונות, מהגדוד, מהריצות, מהמסעות, מהתרגילים, מהאימונים ומשל"ג. לפעמים, גם יוצא שאתה מהרהר ומנסה לחשוב איפה הם היו היום אם לא היו נהרגים.
ביום הזכרון האחרון צפיתי בטלוויזיה בשיחה עם האלוף יורם יאיר, ייה, שהיה המח"ט שלנו במלחמת של"ג וששכל את בתו שלומית בתאונת טיסה צבאית.. באותה שיחה הוא הסביר, שבמהלך שרותו הצבאי הוא פגש פעמים רבות בשכול: במשפחות של חבריו, חיליו ומפקדיו וחשב שהוא יודע ומבין את הכאב. אולם, רק לאחר ששכל את בתו, הבין באמת מהו הכאב ועד כמה קודם לכן הוא היה רחוק מלהבינו. לנו החברים יש את הזיכרון שלנו אבל את הצער והכאב של המשפחות כנראה שלא נדע לעולם.
קיימים הבדלים רבים בין חייל קרבי לחייל שאינו קרבי. אולם קיים הבדל אחד חד וברור: חייל קרבי יכול להיהרג במילוי המשימה שאליה נשלח. כשאתה בוחר להתגייס לחיל קרבי אתה יודע ולוקח בחשבון שיש סיכוי שתפצע או שתהרג, אבל אתה לא ממש חושב על זה כל הזמן, לא בשגרה ולא במלחמה. זה נראה משהו תאורטי ורחוק. כשה קורה זה בא בהפתעה והמצב כבר אינו הפיך. שלא כמו הרבה מצבים אחרים בחיים, המצב הזה אינו בשליטתנו. לא נותר לנו, אלא, להשלים ולהמשיך לחיות עם העובדה הקשה והמצערת ולדאוג, כל אחד בדרכו, שמותם לא היה לשווא. זאת ע"י כך שניתן ערך לחיים ונעשה אותם נכונים, שלמים וטובים יותר.

אופיר אייל