אלבום תמונות
על אחי שאול הי"ד.
כשנפל אחי שאול, הייתי בשנות הארבע-עשרה שלי. שנתיים שרת בצבא ואז את כל זמנו בילה שם - בעמדות מול מטחי הירי, כשמידי פעם בא לביקור שנראה בעיני כדקות ספורות ולכן, את אשר נותר לי הם אך ורק זכרונות עד שנות השתים-עשרה שלי.
כן, אני זוכרת אותו.
זוכרת... כל החיוך שלווה בקמטים ארוכים לאורך פיו.
זוכרת... את העיניים הגדולות שנראו בעיני כחולמניות ואשר רצו תמיד להביע דבר מה. ולרוב את הרגיעה, המחשבה והשלווה.
זוכרת... את שפמו העבות.
זוכרת... את גבה קומתו אשר אם ברצוני היה לראות את פניו הייתי נאלצת להרים ראשי אל על וכן לעלות על קצות אצבעות רגלי.
אך מעל לכל אני זוכרת את פניו השחומים והלוכו, המביעים את הבטחון ואת המעשה שלאחר המחשבה, והם אלה אשר עצבו את דמותו, שבעיני נראתה כאצילית וכדמות חזקה כארז.
כיום, כשלא נותרו פניו ודמותו לראוה נותרו סיפורים ותמונות.
אבא ואמא ספרו לי על כמה וכמה מקרים, שבהם ניצל שאול ז"ל בנס מן המוות, והם נחרטו היטב היטב במוחי ובזכרוני.
הפעם הראשונה היתה בהיותו רך בימים בן שנה סך הכל. כאשר באחד הימים בשעות הצהריים אמא השכיבה אותו לישון, סגרה את הדלת וכהרגלה חשבה לא לפתחה אלא עד אשר יתעורר. אך למרות זאת נאלצה מסיבות שונות לפתחה, כאשר להפתעתה לא ראתה אותו במיטתו, וכאילו הראו לה מן השמיים כי הוא נמצא על אדן החלון. היא חשה מיד למקום ובזמן זה התפללה כי לא אחרה את המועד. רצה האל, והתינוק-שאול-עדיין היה שם, על אדן החלון כשבכל שניה נוטה היה ליפול משם.
שאול - ניצל!
הפעם השנייה היתה כשהיה בגיל ארבע. באותם הימים היו מהומות במרוקו עקב נסיון להפיכת הממשל. באחד הלילות האלה לא חש בטוב ואבא ואמא נאלצו לשאתו אל מיטתם. הפורעים שבחוץ זרקו פצצות לעבר כל הבתים וכן גם לבית שבו גרה משפחתנו. מחוזק הנפץ נקעה דלת חדר הילדים הכבדה ממקומה, פסחה מעל מקום משכבה של דינה בת השש, ונעמדה על מיטתו של שאול ז"ל. אך למרבית המזל נשאו אותו מעל מיטה זו כמה דקות קודם לכן.
כבפעם הראשונה - ניצל שאול!
אלה היו סיפורים מפי אבא ואמא, כשאני עדיין לא הייתי בין נבכי החיים. אני זוכרת כיצד שאול ז"ל, אבא ואני עלינו לבנין רב קומות, ופתאום שאול מעד מהמדרגה העליונה, והתגלגל לאורך כל המדרגות הרבות. הייתי קטנה אז, אך מחמת הזעזוע שקבלתי, לא שכחתי מקרה זה.
בפעם השלישית - הוא ניצל!
אמא מספרת, שתמיד קונן בליבה הפחד שמא יקרה לשאול ז"ל דבר-מה. ומשום-מה את אותו הפחד לא חשה כלפינו, פרחי'ה ודינה בנותיה, אלא אך ורק לשאול ז"ל. כיום היא מבינה מדוע.
אני, בעזרת אמונתי באל, מאמינה כי לכל אדם קבוע מראש מתי יחול יומו האחרון לחייו, וכן הצורה בה ימות. שאול, הרי ניצל פעמים כה רבות מצל המוות האיום. חפץ האל, וקבע כי יום מותו יחול דווקא ב"יום שחרור ירושלים". יום, החרוט בזכרון כל אדם, ואדם ולכן גם יום מותך יהיה חדור וחרוט עמוק עמוק בזכרון כל אדם ואדם.
באותו יום, יום - כ"ח באייר, שחררו חיילנו את ירושלים - העיר העתיקה מידי שונאינו הערבים, וכן גם אתה וכמוך החיילים בחזית ובעורף, אשר חרפו נפשם למען מולדתם - ארץ ישראל, ושאר החיילים אשר נותרו בעזרתו של אלוקי ישראל, ישחררו את המולדת.
הם יביאו את השלום!
ואז - תפסק מגפת האבל בעם ישראל!
שאול לא שכחתי!
שאול! לא שוכחת!
שאול! לא אשכח!!!
הי"ד
ו-ת.נ.צ.ב.ה.
פרחי'ה אחותך