קאלו,
ראיתי אותך פעם אחרונה ביום שבת בערב לפני שבועיים, קיבלת כבר צו 8, ארזת ציוד והתקשרת לבקש שאביא לך את הכובע ומשקפי השמש מהמדגה. ישבנו ביחד אצלך עם נטלי ודיברנו.
לפני שנפרדנו אמרתי לך ספק ברצינות ספק בהומור: "קאלו אם יורים עליך תתחבא". כי בעיני אתה הרי איש של חיים, של שמחה ושל צחוק. ככה הכרתי אותך במדגה וכל כך רציתי שתחזור מהמקום הארור הזה לכאן, ליופי ולשלווה של בריכות הדגים.
לצערי הכרתי אותך רק כשנה וחצי מאז שהצטרפת אלינו לצוות המדגה וגיליתי את התכונות שכל כך אהבתי בך.
אהבתי את השלווה שלך, קור הרוח, את זה שמשום דבר לא נשברת ומכלום לא התרגשת, שאף פעם לא עשית רע לאף אחד, שהיית מקצוען בעבודה, אבל גם ידעת לקחת הכל בקלות ולחפף כשצריך.
אהבתי לראות אותך עושה רק מה שאתה רוצה ופשוט נהנה מהחיים
גרמת לאנשים ליהנות להיות איתך, אז מה הפלא שהילדים במדגה פשוט העריצו אותך.
אני לא אשכח את הויכוחים הסתמיים והלא חשובים שכל כך אהבת להתווכח איתנו, ותמיד, אבל תמיד, בסוף התברר שאתה צדקת - כל כך הרבה התערבויות הפסדתי בגללך.
נאור - אני זוכר איך כל יום לפני ארוחת בוקר וצהריים עשית עליות מתח ומקבילים. היית כל כך חזק והיה לך גוף כל כך מושלם, עם התלתלים הג'ינג'ים שהיו סימן ההיכר שלך, עד שפעם מישהו אמר עליך שאתה נראה ממש כמו אל יווני. מסתבר שגם אל יווני לא יכל מול המלחמה הזוועתית הזאת.
קאלו, היית מבוגר ממני רק בשנתיים, אבל למדתי ממך המון: בעיקר איך לקחת הכל בקלות, ליהנות מהעבודה ומהחיים, למצוא את הפינה שלך בעולם.
תמיד אמרתי עליך שאתה דוגמא בשבילי למישהו שתמיד מסתדר בחיים ואני לא יכול לקלוט ולהבין שעכשיו נצטרך להסתדר בחיים בלעדיך.
קאלו, לא אשכח לעולם את אחד השיחות האחרונות שלנו כששאלתי אותך למה אתה לא רוצה להיות מנהל צוות במדגה, ענית לי: "שמע זה לא בשבילי אני לא אוהב להגיד לאנשים מה לעשות, כל מה שאני רוצה ומה שמעניין אותי זה דבר אחד: אחרי ארוחת צהריים ללכת הביתה, להתקלח, לחכות לנטלי ולהיות איתה". זה מה שהיה חשוב לך בחיים.
אז עכשיו שאתה כבר לא איתנו, אנחנו מבטיחים לנטלי ולכל המשפחה שלך שתמיד נהיה פה בשבילכם, ננסה לעזור במעט שנוכל.
כל כך רציתי שתחזור כבר מהמלחמה, ליופי, לשלווה ולשמחה שבמדגה.
לא העליתי בדעתי שתחזור לפה, לשלוות נצח ולדממה של בית הקברות שבלב בריכות הדגים.
נאור, אנחנו אוהבים אותך, ונזכור אותך תמיד.
צוות המדגה