רס"ל נאור קאלו ז"ל

קאלו

אחד עשר לוחמים סיימנו את המסלול.
אחד עשר. במסכמים ובתרגילים לפני סוף המסלול הרגשנו על כתפינו ועל גבינו, בדיוק עד כמה המספר הזה נמוך, שהרי המשקל שיש לסחוב הוא אותו משקל, בין אם הוא מתחלק בין 20 לוחמים או שניים.
אחד עשר. כאשר התחלנו לחלק בינינו את התפקידים בהכנות הצוות לאימונים ולמבצעים, הבנו עד כמה קצרה היריעה, שהרי האחריות הרובצת על הצוות וההכנות הנדרשות הן אותו דבר בדיוק ולא משנה כמה לוחמים מונה הצוות.
אחד עשר. כאשר היינו צריכים להשאיר לוחמים ביחידה לצרכי כוננות, הרגשנו עד כמה צוות קטן סובל מכך, מכיוון שצוות צריך להשאיר מספר קבוע של לוחמים ולא משנה מה גודלו.
אחד עשר. כבר אז הבנו שאנחנו קצת... אבל אף אחד מהדברים האלה מעולם לא הפריע לנו, להיפך. קטנים מספרית ככל שהיינו, הצלחנו כצוות להתבלט ולהוביל, בכל דבר שבו נגענו ובו עסקנו. איך זה יכול להיות? התשובה לפרדוקס הזה היא במשקל העצום שהיה לכל אחד ואחד מאיתנו והחשיבות הגדולה שהיתה לכל פרט בצוות.
עשרה. זוהי כמות האנשים שנשארנו כיום. גם ככה נלקחה כמעט עשירית מאיתנו - כמות קריטית אם מחשבים את זה בצורה מתמטית, אבל החור שנפער והמכה שספגנו אנושה בכמה עשרות מונים מכל חישוב מתמטי או לוגי הקיים על פני כדור הארץ. נלקח מאיתנו בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו, ולא זו בלבד - אלא שנלקח מאיתנו הטוב ביותר.
קאלו, בשבילנו זה תמיד מה שהיית - מילה אחת קצרה, ארבע אותיות. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים על הוריך וסביבתך מבית להצמיד לך את השם נאור, אנחנו העדפנו להתעלם ממנו ולדבוק בשלנו. לא מתוך כוונה רעה, אלא בגלל מה שהשם הזה היה בשבילנו. קאלו זה לא רק האדם שהיית. זה אופן דיבור, זה צורת הליכה, זה סגנון חיים, לבוש, התנהגות - עולם ומלואו. עולם ומלואו של לוחם אדיר, חזק מעבר לכל שיעור, אף פעם לא מוותר, אף פעם לא אומר "קשה לי". עולם ומלואו של חבר מדהים, נאמן ואוהב, בחור ביישן וטוב עם מעטפת מחוספסת ונפש עדינה.
לבסוף, בנימה אישית - קאלו, מהיום הראשון שלנו במסלול כחיילים, ועד ליום האחרון בצבא כלוחמים - לא נפרדנו. ישנו באותו אוהל ובאותו חדר במשך שלוש וחצי שנים. אהבתי אותך מעבר למה שמילים יכולות לתאר ואפילו הוכתרנו בשלב מסויים כבעל ואשה בפלוגה. הכרתי אותך כלוחם, וידעתי תמיד שאני אוכל לסמוך עליך שתהיה שם בשבילי ולא משנה מה יידרש לכך ממך. נתת לי שקט נפשי כאשר ידעתי שאתה הוא זה שעליו אני צריך לסמוך. הכרתי אותך כחבר, ויחד יצאנו לשתות ולבלות וגם דיברנו. אבל עם כמה שהכרתי אותך, זה לא מספיק לי - כי בחתונה שלך אני כבר לא ארקוד, את הילד שלך אני אף פעם לא אחזיק ואת שאר החיים אעשה בלעדיך...
קאלו, בכל מקום ובכל קרב תמיד נלחמנו יחד. אבל בקרב האחרון שלך לא הייתי. לא הייתי שם כאשר היית גיבור ורצת באופן אוטומטי לטפל בפצועים אשר היו זקוקים לך. לא הייתי שם כדי להסתכל עליך בפעם האחרונה ולנסות לעזור לך ולא הייתי כדי לחבק אותך אחר כך ולהגיד לך כמה שאני אוהב אותך. ואני מבקש ממך סליחה קאלו, סליחה שלא הייתי שם כשהיית צריך אותי...
אבנר, ברברה, נטלי ושאר המשפחה - היינו דומים לפני כן באהבתנו לנאור, כל אחד בדרכו שלו וכעת אנחנו מאוחדים בכאב ובשכול שנותר לכולנו. לעולם לא נעזוב ולא נשכח, זאת אנחנו מבטיחים.

מהצוות