שלום וערב טוב לכולם!
מאז שהפכנו כולנו להורים אנו מלווים את ילדינו מרגע לידתם לאורך כל תחנות חייהם.
באהבה גדולה,
בשמחה ובדאגה,
בליטוף ובחיבוק, במילה טובה ומעודדת.
משיאים עצה, מקשיבים, לעיתים גם כועסים, מתווכחים, לא מסכימים,
עומדים לצידם בכל חגיגה וטקס, בגן ובתיכון, משתדלים לא לפספס ולו אירוע אחד, מצלמים ומתעדים.
מלווים אותם ללשכת הגיוס, מוחים דמעה ומסתירים אותה שמא תנצנץ עם אור הבוקר.
שגרת חיים יומיומית, וכל כך מוכרת לכולנו.
כשהורים מלווים בן למנוחת עולמים,
כשהדור הצעיר, שכאן באולם, מלווה שני חברים לוחמים,,,
דבר אינו מובן מאליו מעתה והלאה, כמו נוצר סדר חדש בבריאה,
יונתן וגודמן נהרגו.
יונתן בנובמבר 2005 וגודמן בפברואר 2006, בדיוק 3 חודשים אחרי יונתן.
שני לוחמים לאותו צוות, לאותה פלגה, לאותה יחידה,
אחים, הם מכנים זה את זה, אחים.
שניהם נולדו בשנת 1985.
שניהם נהרגו והם רק בני עשרים.
הפכנו כולנו ברגע ובנקישה אחת על דלת, למשפחה אחת גדולה. משפחה עצובה יותר, כואבת יותר, מטולטלת ונסערת, משפחה חסרה, ויחד עם זאת מלוכדת יותר, מפויסת יותר, אוהבת.
קצר הזמן ודלות המילים להביע ולתאר את שעוברים אנו מאז אותה נקישה על דלת ביתנו בשש בבוקר.
בחרתי לספר הערב על תמיכה וליווי נדירים במקומותינו, כאלה שאינם דבר מובן מאליו, שאינם כה ברורים מאליהם, גם בתוך יחידות הצבא.
אינספור פעמים נשאלתי- "הצוות שלו מגיע, עדיין, את בקשר עם המפקדים?"
ואני משירה מבט גאה ונבוך ועונה- "בטח שבאים, ואני בקשר מאד אישי עם כל המפקדים, אלה של עכשיו ואלה של העבר, וגם עם אותם שהשתחררו ומטיילים בעולם".
וחברי הצוות-
הם באים ומגיעים כל כמה שמתאפשר להם,
מתקשרים בכל הזדמנות ומכל גזרה ומקום,
מרגיעים מתוך העמדות בזמן המלחמה -"אל תדאגי, אנחנו בסדר, לא עושים דבר מיוחד, טובעים בטוב", כפי שנדב תמיד אמר לי, ואני גם האמנתי וגם המשכתי לדאוג לשלומם,
הם שולחים sms,
ודורשים תמיד בשלום אבי ואיתמר.
רגישים באופן יוצא דופן, מכירים אותי כל כך טוב, יודעים את סף העצבים החשופים,
כשמגיע הטלפון מאריה ביום מלחמה, ובנשימה אחת אומר לי- טלילה, תשמעי,
הצוות בסדר,אנחנו בסדר, אבל יש אבידות ליחידה, שני הרוגים. עוד מעט יודיעו בתקשורת. יונתן הדסי ויותם גלבוע.
כבר אמרתי- חבורה נפלאה, נדירה, מגוונים בדעותיהם ובאישיותם, אך מאוחדים בדבר הענק הזה- להיות עבור כולנו.
כל אחד מהמקום שלו, כל אחד בדרך האופיינית והמיוחדת לו.
וכפי שכתב רון לשם בספרו "אם יש גן עדן"-
"זו חברות שלא צריכה פרשנים ואין בה סדקים."
יודעת שלא אוכל להגיע לכל אחד ואחד משני הצוותים והמפקדים שליוו את יונתן, שמלווים אותנו לאורך כל הדרך-
ולהגיד תודה,
ולכן בערב המבורך והשמח הזה , המהול בכאב ובעצב הפרידה של סיום שלש שנות שרות ותחילתה של תקופה חדשה עבור כולנו- רוצה להגיד לכם תודה!
תודה אישית וענקית מעומק הלב,
הייתם, ואתם עדיין עזר רב, ומקום של צמיחה ושמחה
יודעת שיש כאן אהבה, חברות ורעות
יודעת שיש בגרות, שבאה טרם זמנה ובצער רב
יודעת שיש כאן נתינה , למידה ואהבת החיים.
לסיום, חוזרת למילותיו של עודד שילה, שנאמרו כאן בטקס סיום המסלול, בנובמבר 2005, בטרם מלאו שלושים לנפילת יונתן,
כשדיבר על להקת ציפורי מגלן-
"אנו שונים, שונים מאד, אך מצאנו את המשותף שגובר על הכול כי בסופו של דבר, כולנו עפים לאותו הכיוון.
כל אחד מאיתנו הוא ציפור טרף. הוא גם יונת שלום.
במהלך הדרך איבדנו את יונתן, ובצער רב מוסיפה אני - ואת גודמן, חברים, אחים, לוחמים,
אין כאב גדול מזה ללהקה,
אך צוות שכזה לא נסוג אחור ולא מנמיך טוס!"
עד כאן מילותיו של עודד.
מילים אלה ומשמעותן העמוקה והחזקה מלווים אותי בימים אלו.
לוקחת אותן עימי בנסיעתי הקרובה לקהילה היהודית במיאמי, להשתתף בערב התרמה של האגודה למען החייל, למען חיילי ומפקדי צה"ל.
אני נוסעת כאמא של יונתן, לוחם מגלן, אך מרגישה שהצוות וכל היחידה המיוחדת הזו עוטפים, מחבקים, מחזקים ומלווים אותי, כלהקה אחת.
יודעת שלא אהיה שם לבד מול מאות האורחים והמוזמנים.
למשתחררים ולאלה הממשיכים בשרות
שמרו על עצמכם באשר אתם ובהצלחה גדולה בהמשך הדרך.
אבי איתמר ואני רוצים להעניק ליחידה את סיכת לוחם מגלן,
מפוסלת ועשויה עץ אפריקאי, מעשה ידי אומן מקניה, שם חי וגדל יונתן במשך שנים רבות.
הכנפיים האלה תלויות על עץ הזית, הצמוד לקברו של יונתן,
את הכנפיים האלה הענקנו לכל חברי הצוות, ולכל מפקדיו האישיים של יונתן שהיו ונלחמו לצידו, עת באנו כולנו להרי הגלבוע להתייחד עם זכרו, במקום הקרוב ביותר לג'נין, במלאת שנה לנפילתו, בל' בתשרי.
שלכם, באהבה גדולה- טלילה אבי ואיתמר