אלבום תמונות
למושיק
כנראה שאת המכתב הזה אף - פעם לא תקרא...
אני יושבת כאן בחדרך הריק, החדר שלך ! כל הדברים שלך:
הגרבים,הנעלים של הצבא נשארו באותו המקום שהנחת אותם ונדמה לי שכך הוא ישאר חדר ריק.
אומרים שכשמהשהו כואב צריך לכתוב.. אומרים שזה משחרר.
אז הנה אני מנסה אבל הדף מתחיל להרטב מהדמעות שזולגות ואני לא מצליחה לעצור אותן.
מה כבר יש לכתוב ?. שהיית בחור צעיר, יפה, וחכם את זה כולם יודעים.
אז אני אכתוב מה שאני מרגישה: בלבול, כעס, אהבה והחמצה:
שלא יהיו לנו יותר את השיחות הארוכות , בבית של סבתא יפה , שיחות בהן היית מספר לי על החיים שלך:על הצבא על החברים, ובכלל ... ותמיד כשאני הייתי מעירה משהו היית דואג להזכיר לי כמה ילדותית אני. והכי אני מרגישה החמצה על העובדה שכך אני רואה אותך בפעם האחרונה.
מושיק ! אני מתגעגעת ולא עבר אפילו יום , עצוב לי לדעת שבחגים הכסא לידי יהיה ריק , כי אתה לא תהיה שם לשבת לידי כמו תמיד.
בזמן שאני כותבת לך אביטל ועדי יושבות לידי ובוכות הן רוצות שתדע שהן אוהבות אותך מאוד ותחסר להן וככה גם לי !
מושיק, הייתי רוצה להגיד עוד הרבה אבל נגמרו לי המילים. נשארו רק שאלות , תהיות ודמעות.
יש לי רק בקשה אחרונה : תשמור עלינו מלמעלה..
אוהבת המון,
הילה