אלבום תמונות
(אמא של שמואל, צפורה ווייס, הספד שנאמר בהלוויה)
בשעה כזו אני רוצה לבטא כמה מחשבות שחשבתי עליהן מאז שהודיעו לי מה שקרה. קודם כל האישיות של שמואל, באמת בן אדם מאוד מיוחד. מכיר בערך עצמו אבל מאוד לא שחצן. לפני כמה זמן, לפני שהוא גמר את קורס החובשים, הוא סיפר לנו שהיתה לו פגישה עם המג"ד הוא מאוד שמח על הפגישה הזאת. לשאלתי מה היה בפגישה, הוא ענה שהמג"ד ביקש ממנו לספר על עצמו. שאלתי אותו: "נו, מה סיפרת?" ותשובתו: "תראי, אין לי לספר שום דבר מיוחד. אין עלי כלום". אמרתי לו: "שמואל, למה לא, ספר! למדת, אתה חושב ככה, אתה גר פה... בקרית ארבע". "אמא, זה לא מעניין. המג"ד שאל אותי: אתה רוצה להצטרף לבינ"שים עכשיו? אז אמרתי לו - לא. החיילים שלי - מחכים לי".
והוא עוד הוסיף שיש להם איזושהי טבלה, וכל יום מאז קורס חובשים מסמנים מתי ווייס יגיע. אני הייתי מאוד גאה בסיפור הזה, מאוד גאה בזה שגם חיכו לו וגם הוא לא הכביר בדברי תשבחות על עצמו, וגם מאוד מאוד שמח בשיחה הזאת. זה היה פשוט סיפור יפה, סיפור מתאים לו.
חז"ל אמרו: "לעולם יהא אדם רק כקנה, ואל יהיה קשה כארז" (תענית כ). לשמואל היתה יכולת להתכופף כשמעירים לו, לא להיעלב, ואחר כך להזדקף עם חיוך ולהמשיך. למשל בתחילת הטירונות, אני זוכרת שהוא סיפר לנו שהרס"ר די מטרטר אותו. טוב, אני שמעתי את זה, כמובן התרתחתי: מה פתאום, מה, הרס"ר מטרטר אותך, וזה, ולמה... אז הוא אמר לי: "אמא, מה את מתרגשת? זה התפקיד שלו". זאת אומרת, הוא לא התרגש מזה במיוחד, וזה גם היה מאוד יפה.
מסופר שרב ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק של בי לפט, והיה אליהו צוי אצלו. אמר לו: יש בשוק הזה בן עולם הבא? אמר לו: לאו. בינתיים באו שני בני אדם, אמר אליהו: הללו בני עולם הבא. הלך אצלם רב ברוקא, אמר להם: מה מעשיכם? אמרו לו: בני אדם שמחים אנו ומשמחים עצובים, וכשאנו רואים שניים שנפלה קטטה ביניהם, אנו טורחים ועושים ביניהם שלום.
באמת, כזה הוא היה.
כששמואל חזר מהצבא, הייתי שואלת אותו: מה אתה צריך, להכין לך, לארוז לך? הוא אמר לי: "אמא, אל תדאגי, אמא, אל תדאגי". בהתחלה אמרתי: מה, אני לא אכין לו? ואחר כך הבנתי שאם אני באמת רוצה לעזור לילד שלי ולילדים אחרים שלי, אני צריכה להפסיק לדאוג, להתאמץ לא לדאוג. כי ילדים אמיצים צריכים אמהות אמיצות. אני פונה לכל האמהות של החיילים הנמצאים פה בבית הקברות והחיילים שבחזית, שאם אנחנו באמת רוצות לעזור לילדינו החיילים, אנחנו צריכות לנסות לא לדאוג. לסמוך על ה' ולתת להם להילחם.
היום יום השואה. ילדתי, ברוך ה', שלוש בנות ושישה בנים. שישה בנים - זה אומר שישה חיילים, ותמיד ידעתי שאולי לא כולם יחזרו מהצבא. רציתי משפחה גדולה, כי הרגו לנו שישה מליונים, ובתוכם סבי וסבתי מצד אבי ועשרה מילדיהם, ועוד כארבעים מהמשפחה הקרובה, וזאת היתה התשובה שלי לשואה, זאת הנקמה. גם סבתי מצד אימי שיכלה במלחמת השחרור, תוך חודשיים, בעל ובן, ולי יש מקום ללמוד ממנה איך להתמודד עם השכול.
אני מברכת את ה', על הזכות שהיתה לשמואל להילחם בכבוד ומתוך הזדהות מלאה על הארץ הזאת לכל גבולותיה, זכות שמיליונים מבני עמנו לא זכו לה.
"ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
אמא