סרן ד"ר צחי אריה הירש ז"ל

צחי,

אתה,
שהצטרפת לצוות רפואה פעילה
כשבגופך כבר קיננה לה מחלה
ומאחוריך "כמעט פגישה" עם העולם הבא
כשרק ברגע האחרון השגת דחיה...,
לא קיטרת ולו פעם אחת
לא ביקשת הנחות ולו במעט,
ולא נתת לנו לרחם - אף לא לרגע קט.

בחרוק זיניים ירדת ועלית מדרגות
כי לא יעצרוך מעליות מקולקלות,
אספת כוחות גם כשהיו אך מעט
ובאת לעבודה כי לך היה איכפת,
וכשהכוח אזל וביקשת מעט לנוח
מיד הוספת שודאי מחר יהיה יותר טוב
ו "מחרותיים אבוא, כמעט בטוח".

בשארית כוחותיך באת יום-יום למשרד
ומולך עוברים חיילים אחד אחד,
בריאים יותר ממך, חזקים וחסונים
ומבקשים מיני הקלות ופטורים;
ואתה רואה ושומע ומחשה
ושוקל ובודק ומחליט - הרופא
ומה חושב האדם שבך לא נדע,
אך בפנים - שריר לא זע.
צחי,
אתה לימדתנו רבות
על אומץ, נחישות וגבורה -
לא מהזן הנלמד בקרבות
וגם לא בספרי הרפואה.

לימדתנו נחישות במאבק במחלה,
הגבורה שבקבלת הבלתי-נמנע,
היכולת להנות ממה שנותר
והאומץ לבחור איך יסתיים הדבר.

ואנחנו,
שעמדנו מולך נפעמים,
אנחנו מצדיעים לך
ומבטיחים
למורשת זו - לנסות ולהשאר נאמנים.
קצינת רפואה פעילה צפון
וצוות המשרד.