אלכס היה מאותם תלמידים הנחרטים בזיכרונם של מורים.
כששמעתי לפני כחמישה חודשים את הבשורה האיומה והמרה מייד צפו ועלו בזיכרוני תמונות ומצבים בבית הספר שבהם כיכב אלכס:
הנה אלכס פותח את דלת הכיתה לאחר שהשיעור כבר התחיל, מציץ פנימה וכשחיוך שובבי על פניו מדלג בזריזות למקומו. והנה אלכס הולך בחצר בית הספר חבוק עם נערה, והוא גאה ומאושר. ושוב אלכס יושב ביני לבין אמו, אירנה, באחת מאותן שיחות מוסר תכופות, שאליהן נהגתי לזמן אותה כדי לומר לאלכס את האמירות המוכרות כל כך כמו: "אלכס, אינך ממצה את הפוטנציאל הגלום בך" או "אלכס, אם תתאמץ אך מעט, הישגיך בלימודים יעלו פלאים", ואלכס חייך חיוך שאומר: "הרי כולנו בחדר הזה יודעים שאין טעם לדבר כל כך הרבה, הרי בסופו של דבר אני ורק אני מחליט על חיי ועל דרכי"- חיוך שהצליח לרכך את הלב ולהיכנס לנשמה.
אלכס היה מאותם שובבים שקשה לכעוס עליהם - החן והקלות שבהם הוא התייחס לעולם השפיעו גם על הסובבים אותו, חברים ומורים.
הייתה באלכס גם תכונת הנחרצות וההחלטיות. לאחר דיונים ארוכים בכיתה היה אלכס מביע את דעתו החד משמעית באופן קצר ובהיר.
אין בפי מילות נחמה על מותו של עלם חמודות כאלכס. קשה לקבל שלא נוכל ליהנות עוד מהחן ומהקסם של אלכס, מהשובבות שלו, מהחכמה והפיקחות שלו, מהיכולת שלו לסחוף אותנו אחריו במנהיגות טבעית ללא התנשאות. אבל אלכס לא נעלם לנו. הקיום שלו יהיה בזיכרוננו, וכל הזיכרונות הנפלאים שנשארו ממנו יהפכו להיות קיומו.
ולך, אלכס היקר!
כשאתה וחבריך סיימתם את בית הספר לפני כשנתיים בירכתי אתכם בפסוקים מתהילים:"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח".
אתה, אלכס, פרחת ולבלבת, ועשית חיל במעשיך בחייך הקצרים. כילד צעיר החלפת אווירה וחברה כאשר עלית עם אמך ואחותך ארצה - כשאתם מותירים שם בני משפחה רבים. אמך החזקה והאמיצה העניקה לכם כל טוב - בית חם ויפה, חינוך והשכלה , תמיכה ועידוד, ובעיקר - אהבה אין קץ. בעשרים שנות חייך הרבית לפעול בבית הספר, בפנימייה ואחר כך בשירותך הצבאי - פעילות שהייתה מלווה תמיד בשמחה ובהנאה. אפילו מותך בקרב, בהסתערות אמיצה וחסרת פשרות על המחבלים המאיימים על ביטחוננו, המשיך את דרך החיים שאפיינה אותך - דרך של גבורה, דרך של עשייה למען הכלל , דרך של אומץ ונחישות.
אלכס שקיפח את חייו למען חיי אחרים, הצטרף לשרשרת היסטורית רבת שנים של מיתה על קידוש השם ,העם והארץ. מסירות נפש כזו, ויתור על החיים הפרטיים למען הכלל, הוא מעשה של המשך החיים. אלכס במעשיו עזר לנו להמשיך לחיות פה בעולם הזה; ובזכות מסירותו, אנו ממשיכים לחיות גם עתה, כשהוא נמצא בעולם הבא.
הזיכרון של חייו הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו שלנו: החותם שהותיר בנו, אמונותיו ותקוותיו, נכונותו ללכת בדרך שבה האמין עד סופה - עד סופם של חייו, הפכו לציווי בעבורנו - ציווי להמשיך בדרך המשותפת, ציווי להיות מוכנים לקחת חלק בהמשך בניין הארץ ובניין החברה.
עתה, אחרי החלל הגדול שנוצר, מצווים אנו להמשיך לחיות בעצמנו ולהחיות אחרים עמנו, כי זו הייתה צוואתו של אלכס לנו עוד כשהיה עמנו. .
יהי זכרו ברוך!
תמר סגל
כסלו תשס"ג