אלבום תמונות
הי עופר, מה נשמע?
אני שוב כותב לך לספר לך איך אצלנו ומה קורה. כפי שאתה יודע בוודאי התרחש הרבה בעשר השנים האחרונות והרי סיפרתי לך על דברים רבים. על לימור ודביר שבגרו, סיימו צבא והחלו את חייהם ב"אזרחות". על חברים של מה"עורב" ומהשכונה, מה הם עושים. ואחרונים עלינו אמא ואבא. אנחנו מתגעגעים אליך מאוד ורוצים לראותך, בגרנו והשתנינו מאוד.
המון פעמים מעסיקה אותי המחשבה שאילו היה אחרת והייתי בא לבקרך, איך היה הביקור, האם זה היה בקיבוץ בערבה שאתה בוודאי הנך אחד מאנשי המפתח שם, היינו הולכים לשדות הפתוחים שאתה כה אוהב, נוהגים על הטרקטור שלך והיית מסביר לי על הזנים של הגידולים החקלאיים שאתה מפתח. או אולי הייתי מבקר אותך באקדמיה שם אתה היית מרביץ תורה לסטודנטים כפי שרק אתה יודע לעשות זאת. או שאתה היית עומד בראש פרוייקט והיית מסביר לי בשפה העשירה שלך את התהליכים הקשורים בו. ובבית שלך במוסך היה האופנוע שאתו טיילת וחרשת את כל הארץ ואפילו עשית קורס במכונאות. ובבית רעייתך הנהדרת והזאטוטים כי הרי כל העולם פרוס בפניך ואתה רק צריך לבחור באיזה שביל לצעוד. אני רואה את דמותך כך נינוחה וחייכנית.
אתה יודע, עופרי, פעם בשנה אנחנו כל המשפחה והחברים יוצאים ליום של כיף בטיול שיש בו קצת היסטוריה, מורשת קרב, טבע, בוטניקה, הליכה בטבע לפעמים במדרונות (ועל הקטעים הקשים יש "קיטורים" פה ושם) ואנחנו מרגישים אותך אתנו כאשר אתה רואה את כל האנשים לבושים בשלל צבעים ושמחים. שלושה דורות, סבים, ילדים ונכדים מטיילים בטבע ומנציחים את המורשת שכה אהבת "להכיר את הארץ דרך הרגליים". זה מראה מלבב מאוד ונותן נחמה לחסרונך.
כמובן שיש גם הרבה געגועים ומידי פעם איזה דמעה שמנגבים בסתר על מנת שאף אחד לא יראה. בשעות האלה השיחות שלנו, שלך ושלי, שהן תמיד יישארו רק בינינו לפעמים "פילוסופיות" ולפעמים סתם ענייני דיומא ולפעמים ברומו של עולם.
לפעמים אתה עוטף את עצמך בשתיקה ולא עונה ולפעמים דווקא כן, ואתה מספר לי כמה אתה רוצה להיות אתנו ועל חסרוננו אצך, אני משתדל להיות "אופטימי" ו"חזק" ו"לא נשבר" אך אתה יודע את האמת ושלא תעיז לספר לאף אחד.
מתגעגע אליך מאוד, אוהב אותך ורוצה לראותך בקוצר רוח.
אבא האוהב