סמל עופר עופרי אריאלי ז"ל

אלבום תמונות

אנדרטת שיירת יחיעם נמצאת מדרום לצומת השיירה (צומת כברי), במקום שבו עלתה על מארב שיירה של חטיבת "כרמלי", שניסתה להגיע ב-27 במרס 1948 לקיבוץ יחיעם הנצור. האתר הוקם על קטע הכביש המקורי, שהיה בשימוש במלחמת העצמאות, "כבש הבקשיש". במקום חניון מסודר, הכולל חורשה, מדשאות, שירותים ומים.
האתר הוקם בשני שלבים. בשנות החמישים הוקמה בשטח אנדרטה בדמות עמוד זיכרון, שהוא מצבה גבוהה הבנוייה אבני גיר ועליה חקוקים
שמות ששים הלוחמים, שנפלו בקרבות להגנת קיבוץ יחיעם ופריצת הדרך אליו, והכתובת: "לשם ולתהילה לפורצי הדרך ולמגינים האמיצים שריוו מקום זה בדמם, בחושם לשחרר את יחיעם הנצורה ביום ט' שבט תש"ח וביום ט"ז אדר ב' תש"ח. זכרם לא ימוש לעולם".
בשנות הששים הוחלט להפוך את המקום לאתר הנצחה ושחזור הקרב. את המשימה קיבל האדריכל יחיאל ערד, שאחיו היה בין הנופלים בשיירה. בעצה עם ניצולי הקרב, נוספו מספר מרכיבים חדשים:
1) שחזור הקרב - על-ידי הצבת פריטים אוטנטיים על קטע הכביש הישן מנהריה לכברי, שבו התחולל הקרב: מחסומים, משוריינים שרופים ובהם מרותכים כלי נשק מתש"ח; ושחזור עמדות הערבים, שמוקמו בבית-הקברות המוסלמי הסמוך של הכפר כברי.
2) קיר הזיכרון - קיר בטון מחוספס מפוסל, הצומח במתינות מהקרקע ועליו מפת יישובי האזור ומיקום השיירה ביום ההתקפה. הוא נגדע בפתאומיות על-ידי חריץ, שדרכו נשקפות עמדות האויב בבית-הקברות. קצה הקיר האנכי מצביע על המשך הדרך, ובו קבוע לוח ארד, המתאר את הקרב.
3) קיר אבן, המוליך את המבקר אל עמוד הזיכרון. העלייה לעמוד הזיכרון היא באמצעות מדרגות, המדגישות את זקיפותו ומעניקות לו ממד הירואי. אתר ההנצחה נחנך במרס 1968 במלואת 20 שנה לקרב השיירה.
מאז ההתקפה הגדולה על קיבוץ יחיעם ב-20 בינואר 1948, והשמדת משוריין הנוטרים שניסה להגיע אליו, היה הקיבוץ מנותק למעשה. במצב דומה, היו גם שאר היישובים מזרחית וצפונית-מזרחית לנהריה, שהקשר היבשתי עימם נותק. אולם מצבם של אנשי יחיעם היה חמור במיוחד. הם התקיימו על מנת מזון דלה, שעיקרה סרדינים וויטמינים. ביום ה-26 במארס 1948, בעקבות הסכם עם ערביי עכו, בתיווך הבריטים, יצאה שיירת מזון גדולה מקרית חיים לגליל המערבי. היא הצליחה להגיע בשלום לנהריה, והמשיכה לחניתה, מצובה ואילון ושבה לנהריה ללא תקלות. מפקד ההגנה באזור מג"ד 21 כרמלי, בן עמי פכטר, החליט, כי השיירה תצא בשבת 27 במארס ותבקיע את הדרך ליחיעם הנצורה.
הכביש הישן מנהריה ליחיעם עבר בשטח רצוף כפרים ערביים. ראשון היה הכפר אום אלפרג' (כיום החלק המערבי של המושב בן-עמי, מול בית-החולים של נהריה). אחריו עבר הכביש בצמוד לכפרים אל-תל וא-נהר (כיום החלק המזרחי של מושב בן-עמי ותל כברי הגדול והמעיינות שלידו), אחר המשיך צפונה-מזרחה, בין הכפרים כברי ועבסיה (כיום אתר ההנצחה צומת השיירה). היה זה כביש צר מאוד ומפותל, שעבר בתוך בוסתנים
ופרדסים. משני העברים היו משוכות צבר, שיחי של ועצים גבוהים.
בערב יום ששי הגיע קצין המודיעין של הש"י במרחב הגליל המערבי חיים אוירבך אל המג"ד ומסר לו מידע, כי מתוכננת התקפה גדולה על השיירה ליחיעם. בן-עמי העריך, כי השיירה שהוא מארגן, שכללה חמישה משוריינים ובהם מספר מקלעים, תהיה מסוגלת להתגבר על ההתקפה ולהגיע ליעדה. בבוקר יום שבת הגיע המג"ד למצובה ולקח עמו לשבי ציון את מחלקת החי"ש שהיתה בקיבוץ, כדי שתאבטח את השיירה. הכוח התארגן בשבי ציון. תוך כדי-כך הגיע קצין הש"י ועמו מודיע ערבי, שמסר מידע עדכני על כוח גדול, הנאמד בכאלף ערבים מזוינים, המתרכז ליד כברי, בפיקודו של אדיב שישכלי וממתין לשיירה. גם מידע זה לא שינה את דעתו של המג"ד שהחליט לצאת לעזרת נצורי יחיעם כשהוא עצמו מצטרף ללוחמיו.
בקיבוץ יחיעם עשו הכנות לקראת בוא השיירה. לפני הצהריים יצא הטרקטור אל נחל הגעתון כדי להכשיר מעבר ליד הגשר המפוצץ, וביצע את מלאכתו בהצלחה. בצהריים התרכזה השיירה ליד קפה "גילה"
בנהריה. היא כללה שבעה כלי רכב ובהם 89 גברים ונשים (66 לוחמים, קשרית, 3 נהגי משאיות ו-19 אזרחים ובכללן נשים). הרכב הראשון היה משוריין פורץ -מחסומים ובו 14 לוחמים וביניהם מפקד השיירה המ"פ איתן זית (זייץ). במשוריין זה היו שני מקלעי ברן. הרכב השני היה טנדר משוריין ובו 6 לוחמים, ביניהם המג"ד בן-עמי פכטר, שהחליט לצאת לקרב עם חייליו. על רכב זה הועמס גשר-עץ מיטלטל לצורך חציית הגעתון, והיה בו מקלע ברן. הרכב השלישי - משאית בעלת תא-נהג משוריין ובה נהג ולוחם. הרכב הרביעי - משאית רגילה ובה נהג ולוחם. הרכב החמישי - משוריין ובו 24 איש (5 לוחמים ו-19 אזרחים, חברי קיבוץ יחיעם), הרכב הששי - משאית עם תא נהג משוריין ובה נהג ולוחם. הרכב השביעי, אוטובוס משוריין ובו כוח האבטחה העיקרי, 39 לוחמים אנשי מחלקת מצובה. במשוריין הראשון ובאוטובוס המשוריין היו מכשירי קשר.
הכוחות הערבים שפעלו בקרב כללו את הפלוגה של המתנדבים הירדנים, שחנתה בכברי ובתרשיחא ומאות לוחמים מכפרי הסביבה.
שישכלי, שזעם על ההסכם בין ההגנה וערביי עכו, הורה לסכלו. את המשימה הטיל על עוזרו קפטן ח'ליל כלאס, וזה החל בהכנות למארב לשיירה ליחיעם. בשעה 14:00 יצאה השיירה ליעדה. הכפרים בדרך היו ריקים מאדם. בשעה 14:20 הגיעה השיירה סמוך לבית-הקברות של כברי. כאן נתקלה במחסומים של אבנים וחביות ונפתחה עליה אש כבדה. המשוריין הצליח לפרוץ את שני המחסומים הראשונים. בעת שעסק בפריצת המחסום השלישי ירו עליו הערבים מטווח 3-4 מ' לתוך האשנבים. מפקד השיירה נהרג והנהג נפצע. הפיקוד עבר למפקד המחלקה חמל'ה שבט בן מושב נהלל. המשוריין עבר את ארבעת המחסומים הבאים, והדרך היתה פתוחה. אך הקשר עם האוטובוס נותק, כי כדור פגע באנטנה של מכשיר הקשר. המשוריין המשיך לנסוע מזרחה, כשהוא נתקל בעמדות אויב ובמארבים. הוא הגיע ליחיעם ובו המפקד ההרוג ו-5 פצועים. אנשיו היו בטוחים כי שאר כלי הרכב הסתובבו ושבו על עקבותיהם לנהריה. הרכב השני, בו נהג המג"ד, שהיה עמוס בטונה וחצי ירקות, התהפך על צידו, אך כל אנשיו נחלצו בלא פגע. הם יצאו ממנו ונתקלו בערבים שפעלו מאזור הבית הדו-קומתי - הטחנה ובית המאפייה. בחילופי האש נהרג אחד החיילים והמג"ד נפצע. אחד החיילים - נער בן 16 - ניתק מהכוח ונסוג צפונה. המג"ד ושלושה מחייליו נעו דרומה ומצאו מסתור.
*מבנה "שיירת יחיעם" לקראת ההיתקלות בכברי
שתי המשאיות נפגעו באש הכבדה והצפופה. הראשונה התהפכה, התדרדרה לאחור במדרון וחסמה את הכביש. שני האנשים שהיו בה נהרגו. שלושת כלי הרכב האחרים היו עתה לכודים. במשוריין ה-5 תפש את הפיקוד המ"כ יהודה רשף. שני נוסעי המשאית השנייה הצליחו להגיע פצועים אל המשוריין ונכנסו אליו דרך הדלתות האחוריות. המשוריין הסתובב לאחר מאמץ גדול, הצליח להיצמד לאוטובוס, ומפקדו יצר קשר עם המ"מ משה שניירמן. לאחר התייעצות קצרה הורה לו המ"מ לנסות להגיע לנהריה ולהזעיק עזרה. בשעה 15:20, לערך, החל המשוריין בנסיעה חזרה כשבתוכו מספר נפגעים. הוא פרץ מספר מחסומים בכפר א-נהר, אך במחסום השלישי התהפך בתוך רחבה, ממש במרכז הכפר. בחיפויו של רשף, שהפעיל מקלע ברן, יצא שאר הכוח בריצה אל הגבעה מצפון לכביש. ליד יהודה נשאו
רק אחיו.
בשלב הבא נטלו עמם השניים פצוע, שנשאר בתוך המשוריין והגיעו לגבעה. שם התקבצו אליהם חמישה חיילים, שהיו פצועים או חסרי-כוח. השמונה נעו מערבה כשהבריאים תומכים
בפצועים. בדרכם נתקלו בקבוצות של ערבים, אך כיוון שהשטח היה מלא בפרדסים, משוכות-צבר ותעלות מים, הצליחו להסתתר, ובחשכה הגיעו לנהריה, שם מצאו את חבריהם.
ברכב הששי נהרג הנהג, והמלווה שכב פצוע בתעלה. שלושת החובשים שבאוטובוס המשוריין ניסו לחלצו. הם לא הצליחו, ובמהלך ניסיון החילוץ נהרג אחד מהם ושני נפצע. האוטובוס החל לנסוע ברוורס לאחור.
הכוח הלוחם היחיד שנותר עתה בשטח היה האוטובוס המשוריין. כל עוצמת אש המארב הערבי הגדול התרכזה עליו. הצמיגים היו ללא אוויר, ובמנוע פרצה שריפה שכובתה מיד במטף. בשלב זה נהרג הנהג. נהג אחר תפש את מקומו אך גם הוא נהרג. חייל אחר עבר אל ההגה, ואז נעצרה המכונית. החיילים ניסו להיחלץ מן האוטובוס שהפך למלכודת, כיוון שנורתה אש כבדה במיוחד מבית-הקברות שמלפנים וגם מימין.
*כלי הרכב ומספר האנשים בתוכו
הוחלט לרדת לצד שמאל, שם היתה משוכה של שיחי פטל דוקרניים. סגן מפקד השיירה הורה
לתפוס עמדות בשטח. הוא וארבעה חיילים החלו, לקפוץ מהדלת השמאלית שליד מושב הנהג, אך הסתבר, שהיא מכוסה באש, וכל החמישה נהרגו בעת שיצאו ממנה. הסתבר, שאין אפשרות לצאת. הערבים התקרבו למרחק 5-6 מ' מהאוטובוס. שני חיילים פתחו את האשנבים הקדמיים ופתחו באש ממקלעי ברן על הערבים. הם פגעו בכמה מהם, והשאר ברחו למרחק עשרות מטרים מהאוטובוס. בינתיים העלו הערבים באש את המכוניות הקדמיות של השיירה. לקראת חשכה החלו הערבים להשליך רימונים לתוך האוטובוס המשוריין, דרך הדלת הפתוחה. כל הניסיונות לסגור את הדלת נכשלו. רבים מהאנשים נהרגו והאחרים נפצעו מכדורים, שעברו דרך הדלת והאשנבים או מכדורים חודרי-שריון. מסביב התגודדו כמה מאות ערבים. בתוך האוטובוס נותרו, למעשה, רק שלושה-ארבעה חיילים, שהיו מסוגלים להילחם. הם הצליחו להשליך חזרה 5 רימונים, אך הרימון ה-6 התפוצץ בתון הרכב.
בשלב זה חדלו הערבים לירות ולזרוק רימונים. הם החלו לקרוא בעברית אל האוטובוס, ולתבוע מאנשיו להיכנע והבטיחו טיפול רפואי. אחד החיילים השיב בצפירה חזקה מצופר האוטובוס, שמשמעותה "לא ניכנע" ! הדבר חזר מספר פעמים, ואז החלו הערבים להצית את האוטובוס בעצים, שהניחו מתחת לגלגלים. הצמיגים והרכב בערו, והאוטובוס התמלא בעשן סמיך. אחד הערבים שפך בנזין על מיכל הדלק. כמה אנשים הספיקו לקפוץ מן הרכב הבוער לפני שהתפוצץ מיכל הדלק. ארבעה לוחמים בלבד שרדו ממחלקת האוטובוס. אחד מהם, עמיקם כספי, הצליח להגיע פצוע קשה ליחיעם וניצל.
הקרב נמשך עד השעה 23:00. במהלך השעות הארוכות האלה היו אנשי היישובים הסמוכים חסרי-אונים. אנשי יחיעם הדליקו מדורה גדולה על גג המצודה כדי שתשמש משואת-ניווט לניצולים מהמארב. נעשה ניסיון להוציא לשטח מחלקת פלמ"ח מחניתה עם מרגמה 81 מ"מ, אך הפעולה בוטלה. קצין הש"י הפעיל את ידידיו הבריטים. יחידת צבא בריטית יצאה כבר בשעה 16:30 לכיוון כברי. אנשיה ירו 12 פגזים לעבר כברי, אך נסוגו בטענה, שאין אפשרות לפעול בשטח, כיוון שהכוח הערבי גדול מאוד.
עם תום הקרב, רצחו הערבים את הפצועים והתעללו בגופות החללים. הם בזזו את מטען השיירה. משאית משוריינת נפלה בידיהם במצב תקין, ואילו שאר כלי הרכב עלו באש. במשך הלילה הגיעו לנהריה ויישובי הסביבה 29 פליטים מן השיירה, וביחד עם 13 אנשי פורץ המחסומים שרדו 42 מאנשי השיירה.
כוח המג"ד הקטן, שהסתתר בלילה, התגלה בבוקר על-ידי הערבים בתל פדכה (נ"ג 21), כ-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לאתר קרב השיירה. התפתח קרב קצר, שארך כ-10 דקות. הארבעה הפעילו את מקלע הברן שלהם וזרקו רימונים, אך לבסוף הוכרעו ונהרגו. בכך עלה מספר ההרוגים 47.
ביום ראשון, ה-28 במרס, יצא קצין המודיעין חיים עם היחידה הבריטית לאסוף את החללים. הבריטים ירו מספר פגזים, הניסו את אחרוני הערבים שהסתובבו בשטח, אספו את הגופות והביאו אותן לנהריה. ביום שני הובאו החללים לקבורה.
לתוקפים היו בקרב כ-20 הרוגים (מתוכם 11 חיילי "צבא ההצלה", כולל קצין וכ-20 פצועים, 6 מהם חיילי צבא ההצלה). ב-13 במאי 1948, שבעה שבועות לאחר השמדת שיירת יחיעם, החלה חטיבת "כרמלי" במבצע גדול לשחרור הגליל המערבי. המבצע נקרא "בן עמי", על שמו של בן-עמי פכטר, המג"ד שנפל בקרב השיירה. עם השלמת המבצע נפרצה הדרך ליחיעם. הוחלט להקים בשטח שבין נהריה ויחיעם יישובים עבריים חדשים.
ב-8 בספטמבר 1949 הקימה קבוצת משוחררי צה"ל מושב על אדמות הכפר הנטוש אום אלפרג' ושמו בישראל בן-עמי. ב-8 ביוני 1950 הוקם בסמוך מושב עולים בידי עולי עיראק וכורדיסטאן ושמו נתיב השיירה.