בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר קיבל גדוד 890 משימה מורכבת בחוף המצרי של מפרץ סואץ. כל הלילה ישבו המפקדים להכין את פרטי המבצע ובבוקר הוחלפה המשימה ולגדוד ניתנה הוראה להגיע לטסה. הסיבה לשינוי במשימה הייתה שכוח שריון מצרי גדול חסם את הדרך אל ראש הגשר שהקימה האוגדה של שרון מעל אגם המר והייתה סכנה שכוחות ישראלים גדולים ינותקו לגמרי מכוחותינו. כוחות שריון וצנחני מילואים מאוגדת ברן ניסו להבקיע דרך לתעלה אך ספגו אבידות קשות והדרך נותרה חסומה. על גדוד 890 הוטל לטהר את הציר הראשי בדרך לראש הגשר על מנת למנוע את הניתוק.
לאחר טיסה ונסיעה בצפיפות באוטובוסים הגיע הגדוד לטסה שם אסף המח"ט את מפקדי הפלוגות והסביר להם בקיצור לפני מה הם עומדים. משם טסו הלוחמים במסוקים לנקודה קרובה לציר אותו היה עליהם לפתוח. מפקד הגדוד הספיק לקבל תדריך קצר ולא ממצה וכבר נדחק על ידי האוגדה להתחיל במשימה, לפני שנחת כל הגדוד, ללא קצין ארטילריה וללא מודיעין מספק על כוחות אוייב במתחם. הפקודה הייתה לטהר את השטח מצפון לציר טרטור במרחק שתיים וחצי קילומטר, טווח טילי הסאגר, על מנת להבטיח את הטנקים שינועו בעקבות הגדוד. כבר בתחילת ההליכה נפתחה על הגדוד אש כוחותינו שטעו וחשבו אותו לקומנדו מצרי. לאחר צעקות, סימונים ונצנוצים נוצר תיאום וכוחותינו הפסיקו לירות.
הגדוד נע על ציר עכביש על למפגש עם ציר טרטור שם החל להתפרס. כעבור זמן קצר הורה המח"ט, עוזי יאירי, לשנות את הפריסה ולסרוק את השטח מטרטור צפונה. הסריקה התבצעה באטיות בשל קשיי תיאום בין הפלוגות ובשל פצצות תאורה מצריות שהכריחו את הלוחמים להצמד לקרקע. הראשונה להתקל בכוחות מצריים הייתה פלוגה ב'. מהאש החזקה נפגעו לוחמים רבים וביניהם יקי המ"פ שהמשיך לנסות לארגן את חייליו להסתערות. יותר מאוחר נפצע קשה ומת מפצעיו. המג"ד הורה לפלוגה ג' לאגף משמאל את המתחם אולם כבר בתחילת התנועה נורתה כנגדם אש חזקה. המ"מ, גוזלן, והמ"פ, מרגל, נפצעו. שאר חיילי הפלוגה רצו תחת אש תופת לחלץ את המפקדים שנפגעו.
כל אותו הזמן הנחיתו המצרים מטח ארטילרי על הגדוד ובמיוחד על ציר טרטור. כך קרה שתוך זמן קצר היו לגדוד שתי פלוגות עם נפגעים רבים, ביניהם גם לא מעט מפקדים ולא היה ניתן להמשיך בהסתערות או לחלץ פצועים. המג"ד שהיה בין שתי הפלוגות קרא לצוותי הנשק של פלוגה ד' והקים רתק גדודי על מנת לתת חיפוי לפינוי הנפגעים.
תוך כדי שהרתק שומר על חילופי אש כבדים עם המצרים הורה המג"ד לפלוגה ה' לנסות להמשיך את ההסתערות מהמקום בו הפסיקה פלוגה ב' באם ניתן, או לחילופין לחלץ את הפצועים במידה ולא ניתן להסתער. כשהגיעו ראשוני פלוגה ה' לאזור של פלוגה ב' היה המצב לא ברור. אלי, מפקד פלוגה ה', נטל לידו מכשיר קשר ושמע כי לפניו פלוגה בה נהרג המ"פ יחד עם שני קצינים נוספים וסגנו של יקי, אייל, פצוע קשה.
במשך כל הלילה גררו את הפצועים תחת אש עד שלפנות בוקר אספו כשישים איש מאחורי תלולית עפר ששימשה מחסה מפוקפק וכונתה "גבעת הפצועים". הפצועים הראשונים נפלו כמה עשרות מטרים מעמדות המצרים והיה הכרחי להשלים את החילוץ בחשיכה, לכן רצו הלוחמים תחת אש כשהם מתעלמים מפגזי הארטילריה הנוחתים סביבם ומסכנים את חייהם כל רגע. כשניסו המצרים לקום מעמדותיהם ולהסתער ירה בהם רזי, קצין שהצטרף לגדוד, מהמא"ג שבידיו. הפצועים פונו לתאג"ד ומשם בנגמשים פונו אלו שפציעתם הייתה קשה.
מאוחר יותר הורה הסמג"ד לתאג"ד, שחטף גם הוא אש יעילה, להתקפל ולחזור אל פלוגת הרפואה של החטיבה. כל אותו הזמן הייתה פלוגה ד' בטוחה יחסית בתוך התעלה עד שלקראת שחר החלו המצרים להפגיז גם אותה וגרמו לנפגעים רבים.
כשעלה השחר החלו להכנס למערכה טנקים מצריים והמג"ד ביקש מהאוגדה סיוע של שריון. אבל באוגדה היו עסוקים בזירוז גשר הדוברות אל התעלה ולא היו מודעים למצב הקשה בו נתון הגדוד. כשנודע המצב באוגדה נשלח כוח מגדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק לחלץ את הצנחנים. אהוד דיבר בקשר עם איציק והסביר לו שיוכל לבא לעזרתו רק כשיעלה אור ראשון. עם שחר הודיעו הטנקים כי הם לא מזהים את מיקומם של הצנחנים ולא יודעים איך להתקדם. כשהגיע המג"ד למסקנה שאין ברירה החליט לפתוח רימון עשן ביודעו שהדבר ימשוך אש מצרית מדוייקת לכיוונו. אהוד זיהה את העשן והתקדם לשטח שבין הצנחנים למצרים והגיע עד לתעלות של המצרים. משם קרא למג"ד לבא עם הצנחנים שלו ולטהר את עמדות המצרים.
המג"ד הסביר לו שלצנחנים כמעט ולא נותרה תחמושת וגם מעט מידי אנשים בריאים וגם הם עסוקים בפינוי הנפגעים. בינתיים החלו הטנקים להפגע מטילי סאגר והיה צורך לפנות גם את השריונרים שקפצו מהטנקים הבוערים. פגזי ארטילריה החלו נופלים גם בגבעת הפצועים שם גרמו לנפגעים נוספים. "זלדות" שהגיעו למקום סייעו בפינוי הפצועים עד שנסוגו הטנקים. המג"ד קיבל פקודה לפנות את כל הגדוד לאחור אל התעלה בה הייתה פלוגה ד' עם החפ"ק החטיבתי. במהלך הפינוי נפגעו לוחמים נוספים מאש המצרים וגם התעלה עצמה הופגזה מה שהכריח את הלוחמים לחפור שוחות בידיהם ולהסתתר מפני הפגזים. בצהריים, כשקיבלו אישור להתפנות מהשטח, נודע כי מספר אנשים ובראשם חזי נשארו קרוב לעמדות המצרים עם פצוע קל ביניהם ללא יכולת לחלץ לאחור תחת האש המצרית. לקראת ערב יצאו אחרוני הכוחות מהשטח על ידי טנקים ונגמשים.
הגדוד היה במצב קשה מאוד. כארבעים לוחמים נהרגו ומעל מאה נפצעו כולל מפקדים רבים. הפלוגות היו מפוזרות בנקודות רבות לאיסוף פצועים. גם מי שנשאר שלם בגופו לקח עימו משקעים נפשיים כבדים מהקרב שנמשך כשתיים-עשרה שעות וגבה נפגעים כה רבים. לכך יש להוסיף את העובדה שהלוחמים יצאו בהרגשה שהמשימה לא בוצעה ורק מאוחר יותר סיפרו להם אנשי השריון על חשיבות הקרב בו נטלו הצנחנים חלק. הייתה זו משימה קשה לאסוף את הלוחמים העייפים אך בלית ברירה נאסף הגדוד מחדש, הכוחות חולקו ואורגנו ועם חשיכה כבר קיבלו משימה חדשה. הגדוד עבר את התעלה לאפריקה שם סייע לצנחנים המילואים ושם גם סיים את המלחמה.
לסיכום
קרב החווה הסינית עורר מחלוקות קשות לאחר המלחמה. רבים טענו שלוחמים רבים איבדו את חייהם למרות שלא היהי צורך בכך. אחד הגורמים העיקריים לכך היה המודיעין המעורפל שקיבל מפקד הגדוד בדרך אל החווה. יותר מאוחר נודע כי המצרים החזיקו בחווה כח גדול בהרבה ממה שהאמינו במודיעין הישראלי. יש אומרים שמאז ומעולם לא לחמו כוחות רבים כל-כך עם עוצמת אש כמו האש שניתכה בקרב על החווה הסינית. למרות כל זאת, היו הם הצנחנים של גדוד 890 אלו שהחזיקו את הדרך אל ראש הגשר כל אותן שעות ומנעו את ניתוק הכח ששהה במצריים.