רב"ט מרדכי מקסי רוזנברג ז"ל

אלבום תמונות

לאורך כל השנים שתי שאלות הציקו לי במיוחד:
א. מה בדיוק קרה שם?
ב. האם מישהו מהאנשים שהיו בצור הכיר את אבי?
ואז עלה בי הרעיון לנסות לאתר מישהו מהניצולים ולהפגש עמו. במהלך העבודה אספתי עיתונים, ידיעות על אסון צור. תוך כדי קריאה נתקלתי בשם: "ציון אשטר". ציון היה חובש שניצל באסון צור. החלטתי שאני חייבת להיפגש עם האיש, אולי הוא יודע משהו על אבי. אולי יוכל להשיב לי על השאלות המציקות לי כל כך. צילצלתי לשרות מודיעין טלפונים וביקשתי את מספר הטלפון של ציון אשטר לא ידעתי את הכתובת המדויקת רק איזור ירושלים. הם אמרו לי שיש שני ציון אשטר בירושלים אחד עם מספר חסוי ואת המספר השני נתנו לי. אני בליבי חשבתי שבטח המספר החסוי של ציון אשטר וכבר לא אוכל ליצור איתו קשר. באותו ערב צלצלתי למספר שקיבלתי אשתו ענתה לי, שאלתי אותה האם ציון אשטר הוא החובש שהיה בבנין באסון צור ותשובתה היתה שאכן הוא האיש. הזדהיתי וסיפרתי לה שאני דגנית ממרום גולן ושאבי נהרג בבנין בצור. היא נתנה לי את מספר הטלפון של ציון במקום עבודתו, צלצלתי לשם אבל לא הצלחתי לאתר אותו. כל אותו שבוע המשכתי בניסיונותי ובסוף באחד הערבים צלצלתי אליו הביתה והצלחתי ליצור איתו קשר, הצגתי את עצמי. זכור לי שכל כך התרגשתי שכמעט ולא יכולתי לדבר, קבענו פגישה ביום שני בשעה 16.00 אחה"צ בירושלים, וכך היה.
נסעתי לירושלים, צלצלתי אליו למשרדו והוא אסף אותי מהתחנה. אני מאוד התרגשתי, כל השבוע חיכיתי לרגע בו אפגוש את ציון.
נסענו לביתו ובדרך סיפרתי לו על העבודה שלי, על אבא ועל עצמי, ציון סיפר לי על עצמו. כשהגענו לביתו הזמין אותי לארוחה תימנית, שוחחנו על נושאים שונים והיה מרגש. ציון התחיל לספר לי את עדותו משם.

א. סיפורו של ציון כפי שסופר לי מפיו:

השתייכתי כחיל מילואים ליחידת הממשל בצור. גרנו בבנין בן שבע קומות כשבכל קומה ישב חיל אחר: בקומה הראשונה אנשי הממשל הצבאי, וכן אולם ששימש כחדר אוכל; בקומה השניה אנשי השב"כ, מרפאת הממשל והממשל; בקומה השלישית והרביעית משמר הגבול; בקומה החמישית המשטרה הצבאית; בקומה השישית והשביעית חדרי המעצר של המחבלים. היו הרבה אנשים בבנין והבנין שכן על פרשת דרכים. חיילים רבים התאכסנו בבנין והוא שימש להרבה יותר אנשים ממה שהיה אמור לשמש מחוץ לצוות הקבוע. היו בבנין כ-200 איש, בפתח הבנין היו שני שומרים וזחלם מצויד במקלע שהיה בכוננות תמידית למרות אמצעי ההגנה, הגישה אליו היתה חופשית ואנשים זרים היו נכנסים ויוצאים מן הבנין באופן חופשי.
חלק מהעצורים ששכנו בבנין קבלו פריבילגיות, הם יצאו ונכנסו באופן חופשי לבנין. כשהבנין קרס היתה לי הרגשה שיתכן ועציר כזה ניצל את ההזדמנות וטמן פצצה בבנין.
על גג הבנין ניצבו שומרים, היה זה בנין שבניתו טרם הסתיימה. יומיים לפני הפיצוץ נפתחו נמלי צור לאחר שבע שנות הסגר. אני הלכתי לאבטח את פריקת האניות וכשפרקו את המטען בדקו בהתחלה בקפדנות ולאחר שעות מספר הקפידו פחות.
כשהייתי קבור מתחת ההריסות חשבתי שיתכן והצליחו להבריח כמות גדולה של חומר נפץ, בגלל שכשבנין כזה נופל תוך מספר דקות, הרי זה ברור שמישהו טמן פצצה. התנאים בבנין היו בהחלט סבירים, האוכל היה טוב, ראינו סרטים רבים, החדרים היו במצב טוב כולל ציפוי חרסינה בחדרים וכורסאות רחבות. נהגנו לשבת במרפסת ולצפות אל הים - זה היה השקט שלפני הסערה.
אנחנו התגוררנו בקומה השניה (באותה קומה שאבי התגורר). בערב לפני שאירע הפיצוץ שמרתי ולאחר השמירה הלכתי להתקלח. כשהבנין קרס חשבתי לעצמי כאילו עשיתי טהרה לקראת המוות.
כשחזרתי מהמקלחת חברי לחדר שפך לפני את ליבו וסיפר לי את קורות חייו. זה היה מאוד מוזר כי לפני כן הכרתי אותו כאדם מאוד סגור, זה היה מעין סיכום תולדות חייו, כאילו שהוא הולך למות. לאחר השיחה הלכתי לישון. היה זה ערב קר מאוד, התכרבלתי בתוך שק השינה ולפתע שמעתי קול פיצוץ אדיר ומיד הרגשתי איך שאני נקבר ושהולכים לי החיים כאן. נכנסתי לפאניקה וחשבתי שזהו, שכאן אני נגמר. הרגשתי שכאן סיפור חיי נגמר וחבר שכך. לו לפחות הייתי מת בקרב, אבל כאן אתה קבור מבלי יכולת להזיז אף אבר. התחלתי לצעוק וראיתי שזה לא עוזר ואפסה תקוותי. החלטתי לעצמי שאני אשמור את מעט החמצן לשניות האחרונות שנותרו לי.
כל חיי עברו לפני, באויר נישא ריחה לא נעים, האויר היה כבד. ציפיתי שלאט לאט יהיה יותר קשה, אבל הזמן חלף ואני עדין נושם וקבור. לפתע, שמעתי קול קורא "הצילו, הצילו". היה זה קולו של חברי לחדר, צעקתי אליו בחזרה שאני לא יכול לעזור לו ושישמור את כוחותיו כי עוד מעט יבואו להציל אותנו, למרות שלא האמנתי לאף מילה שיצאה מפי. הבנתי שהוא נמצא קרוב אלי.
ככל שהזמן עבר הבנתי שבשביל לחלץ אותנו צריך להביא כלים כבדים כדי להרים טונות של חומר כי הבנין קרס והתמוטט ושבע קומות מונחות מעלינו. ידעתי שבאיזור זה לא ימצאו לנו הכלים המתאימים ויהיו צריכים להביאם מישראל, דבר שיגזול זמן רב.
אז שמעתי שנשמתו של חברי הולכת ונחלשת, הוא הפסיק לנשום. כך הבנתי שנשמתו פרחה. שמעתי קולות אנשים צועקים וחשבתי שכבר באים להציל אותנו ואני צועק איתם, שמעתי דפיקות אנשים שכנראה באו מלמעלה, אבל הקולות הלכו ונחלשו ואז הבינותי שאלה האנשים שקבורים איתי ביחד. בשלב מסוים השתררה דממה, החושך ירד וגלגלי הדמיון החלו לפעול ובדמיוני ראיתי חילים באים לחלץ אותי, חשבתי מה יקרה ואיך זה יקרה, התחלתי להזיז את אצבעותי, שכבתי בתנוחה עוברית והצלחתי להסיט את שק השינה על פני וכך שמרתי על דרכי נשימה סגורים. כך למעשה ניצלתי מחנק, אנשים רבים נחנקו שם.
רק עכשיו התחלתי להרגיש את הלחץ שהיה עלי, לחץ מכל הקירות שקרסו עלי והכאב היה חזק ובאיזשהו שלב הכאב נמוג ולאחר מכן הכאב חזר שוב. הקיר לידי היה לח כי המקלחת היתה ליד חדרי והקיר שלה היה רטוב. הוצאתי את לשוני ולקקתי את האבן הלחה, היתה לי תחושה כאילו אתה נוגס בחיים עוד "ביס" קטן כזה. כל הזמן דמינתי וחשבתי שבכל זאת אולי יצילו אותי ואני אגיע לבית החולים, הדמיון המשיך לפעול וראיתי את טכס ההלויה שלי ושמעתי מה שאומרים מעל קברי. ידעתי מה כל אחד יגיד. אחרי זה חשבתי שזה שעשוע לחיות ולמות וכך חלף הזמן ולאט לאט כשאני נחלש יותר ויותר, צעקתי מדי כחצי שעה אולי המצילים יגיעו.
התחלתי לחשוב על מה הייתי מוכן לוותר מאברי גופי והגעתי למסקנה שרק על הראש והעינים לא הייתי מוותר תמורת ההצלה. הלחץ על רגלי גבר, פחדתי שאקבל נמק ברגלי אז הזזתי כל הזמן את קצות אצבעותי.
חלף פרק זמן ובין מציאות לדמיון התחלתי לשמוע קולות, בהתחלה קולות חלשים ולאחר מכן הם הלכו והתחזקו, שמעתי גם רעש של הליקופטר שירד על המקום. בהתחלה רק שמעתי אחר כך גם הרגשתי את זרם האויר מההליקופטר שמעתי קולות של אנשים: "תרימו, תורידו, תקחו", הרגשתי שעוד רגע מגיעים אלי. שמעתי רעש של כלי עבודה, בולדוזרים וקומפרסורים, כמה דקות של רעש ולאחר מכן שקט. לאט לאט ככל שהזמן עבר שמעתי שהבולדוזרים עובדים בקצב וההרגשה שלי היתה שאף אחד לא שומע אותי ושפשוט כשהם יגיעו אלי הם ימחצו אותי. שמעתי את הראש מתקרב אלי והקומפרסור עובד ממש מעלי. באותו רגע מחץ אותי ואני צעקתי לו כאילו זו הצעקה האחרונה שלי ופתאום דממת מות. ואז שמעתי מישהו אומר: "תעצור, אני רואה גוויה" באותו רגע אספתי את שארית כוחותי וצעקתי: "אני לא גוויה!!", הבחור צעק לי בחזרה: "איפה אתה?" - אז התחיל החילוץ שלי.
הם חפרו וחפרו כארבע שעות ולפתע ראיתי אור, זו היתה תחושה שאתה רואה את הזוהר של גן עדן ומרוב התרגשות דמעות זלגו על לחיי מבלי שיכולתי לשלוט בעצמי.
המחלצים פחדו פן תקרה תקלה כלשהי ולכן הם חילצו אותי לאט לאט, דרך הפתח ניגש אלי רופא והושיט ידו, אמרתי לו: "אני רוצה לשתות". הרופא הכניס לי אינפוזיה לוריד שבידי ונתן לי למצוץ צמר גפן רטוב מחשש של פגיעה באיברים הפנימיים. לבסוף הם שלפו אותי החוצה ולקחו אותי באלונקה, היה לי נורא קר, רעדתי והם כיסו אותי בשמיכה. אחד המצילים אמר: "ניצלת!!" אז ראיתי את אריק שרון שאמר לי: "שלום! מה שלומך בחור?!"
הועברתי לסככה להמתין לשובו של המסוק, בינתיים פשטו מעלי את בגדי והרגשתי כאילו מאפר באתי, כאילו אני חי מחדש.
כשהגיע המסוק הועברתי לבית החולים רמבם בחיפה, זה היה מוזר, לא עיכלתי את עובדת הצלתי, חשבתי האם אני עדין חולם או שזו אכן מציאות, כאילו כל מה שדמיינתי וחלמתי מתגשם עכשיו.
כששכבתי בבית החולים, ראיתי בטלויזיה כיצד חילצו אותי. למחרת הגיע אלי בחור צעיר ואמר: "אתה ציון?" "כן" עניתי לו. ואז הוא המשיך: "אתה אינך מכיר אותי, אבל אני האדם הראשון ששמע אותך!" והוא סיפר שהוא שייך ליחידת הג"א שהוזעקו ראשונים, הם עבדו בערך משעה 10.00 בבוקר עד למחרת. בלילה התחיל לרדת גשם והם התיאשו מפעולות ההצלה, שכן חששו שלא יצליחו, הוא שמע שבשעות הראשונות הצליחו להציל ולהוציא אנשים חיים, ובעשר השעות האחרונות הם הוציאו אך ורק גוויות. הם התחילו להפעיל את המכונות ללא הפסק ולעבוד בקדחתנות, נתנה הוראה שברגע שמתגלה גוויה עוצרים את הכלים כדי לשמוע אם אין ניצולים נוספים. המציל היה מותש ובערך בחמש בבוקר הוא לקח את שק-השינה שלו ושכב לישון. הוא לא הצליח להירדם ולכן הלך לעמוד ליד הקומפרסור ולפתע הוא ראה קיטבק ונעלים צבאיות, הוא חשב שזוהי גוויה ולכן נתן הוראה לעצור ואז שמע את קריאתי, ולמעשה בזכות זה ניצלתי.
שכבתי שבועיים בבית החולים וחזרתי לאתני רק לאחר שלושה חודשים, פציעתי אמנם לא היתה רצינית אך היו לי פצעי לחץ ברגלים.
תוך כדי סיפורו של ציון התרגשתי מאוד ובעצם רק אז הרגשתי והבנתי שאבא על-פי המקום בו היה לא יכול היה לצאת מזה בחיים. ציון לא הכיר את אבי למרות שגם הוא היה חובש.
סיפורו האמיתי ריגש אותי מאוד, הפגישה איתו היתה נפלאה, על אף חששותי והפחד מפני הבלתי ידוע והבלתי מוכר. על-פי דבריו של ציון גם הוא הרגיש כמוני.
ציון עזר לי לחוש ולהבין את מה שעבר על אבי.