אלבום תמונות
אנחנו, כמובן רעיתי ואני הכרנו את מרדכי משנת 1951 כאשר הצטרף לקבוצת נוער בקיבוץ החותרים. הוא הגיע מקיבוץ עברון ששם קיבל הכשרה במאפייה, ועובדה זו ניצל מאוחר יותר אחרי שכבר עזב את המשק.
לאחר שקבוצת הנוער סיימה את הכשרתה ב"החותרים" הוא התגייס איתה לנח"ל במסגרת זו היו בניצנה על גבול מצרים. בחופשה הראשונה שלו הזמנו אותו לביתנו והוא נשאר אצלנו ללון. מאז מרדכי הפך להיות בן בית שלנו והקשרים הלכו והתהדקו.
עבדנו יחד בענף גן הירק. שם הוא עבד בעיקר בתור טרקטוריסט. כבר אז בלטו ידי הזהב שלו. בהתמצאותו בכל ענין טכני ידע להתגבר על כל תקלה שארעה באחת המכונות או במנוע הטרקטור. מרדכי לא התחשב בשעות העבודה. כל כולו התגייס לעבודה, ויחד עם זה העייפות לא היתה ניכרת עליו.
היצר שהיה טמון בו לעזור לכל מי שזקוק לעזרה נתן את אותותיו גם מחוץ לגבולות המשק. כשהמשק נצטוה לגייס חברים לעזרת קיבוצים צעירים היה מרדכי בין המתנדבים ונשלח לקיבוץ יראון בגליל. שם הכיר את אשתו לעתיד דבורה.
בתחילת שנות השישים החליטו לעזוב את המשק והלכו לקרית-גת, מרדכי התחיל שם לעבוד בתור טרקטוריסט. יותר מאוחר קיבל עבודה במאפיה באחד המושבים בסביבה, לאחר כמה שנים עבר לעבוד במאפיה בקרית-גת בתור מנהל תחזוקה. כאן היה האופי שלו בעוכריו.
מרדכי היה עוד אחד מאלה שבאופיים שייכים לדור הקודם, שהיום מוצאים רק מעטים מהם, חלוצים במלוא מובן המילה. אנשים שמשקיעים את כל כחם בעבודה, בעזרה לזולת, בלי לעשות חשבונות. מרדכי עבד כשכיר והיו כאלה שניצלו את אופיו זה לא במעט, וגם את כישוריו המקצועיים.
גם בתפקידו בצבא בתור חובש קרבי הוא מצא את סיפוקו. כל אותו זמן שהמשפחה היתה גרה בקרית-גת ואנחנו בבית ספר "כנות" ע"י גדרה נשארנו ביחסים הדוקים. רק כשדבורה ומרדכי הצטרפו למרום-גולן נחלשו הקשרים בינינו בגלל ריחוק המקום.
גם היום כעבר כמעט 8 שנים לנפילתו קשה לנו לתפוס שמרדכי איננו. הוא נשאר בזכרוננו כמו בן משפחה.
יוסף אורחדש
רחובות