רב"ט מרדכי מקסי רוזנברג ז"ל

אלבום תמונות

נפרדנו כאשר הייתי בת ארבע וחצי שנים, ומתקופה זו איני זוכרת דבר. עשר שנים עברו עד לפגישתנו המחודשת.
בשנת 1958 עלינו אמא ואני לישראל, מרדכי היה חבר קיבוץ החותרים ושם קיבל אותנו ונתן לנו את ביתנו החדש. לאמא היה קשה מאוד לקלוט, שמרדכי כבר לא הילד הקטן שעזב אותנו לפני עשר שנים, אלא אדם מבוגר שפילס לו דרך שלא היתה קלה לנער מתבגר בלי הורים.
בשבילי הוא היה הכל! הוא מילא בעיקר תפקיד האב ודמות האח הגדול, הייתי מאוד גאה בו, ונעזרתי בו בכל בעיה. תמיד היתה לו אוזן קשבת בשבילי, ולכל אדם אחר, תמיד מצא את המלה המרגיעה והנכונה ברגע הנכון, ומעולם לא העביר ביקורת על חברו. הוא ידע לקבל כל אדם כמו שהוא. תמיד חייך, אף פעם לא כעס, והיה מוכן לעזור לכל אחד.
אני עברתי לקיבוץ אחר לצורך לימודים, ומרדכי עם משפחתו ואמו עזבו את הקיבוץ ועברו לקרית גת. כאשר התגייסתי לצה"ל הגעתי בכל חופשה אליו הביתה, ותמיד התקבלתי כמו בת שבאה אל בית אביה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ ונישאתי. כיום אני אמא לשלושה ילדים. הקשר ביננו המשיך תמיד להיות הדוק, וכל חג בילינו ביחד.
היום הכל שונה. בלב נשאר חלל ריק ורק זכרונות מזכירים את העבר. מרדכי נפל שלושה ימים לפני חגיגת בת המצוה של בתי קרן. אמא הגיעה לביקור משוצריה לכבוד בת המצוה בשבת אחת לפני, בא מרדכי לחופשה מהמילואים וביקר בביתי. אמא היתה באותו יום מאוד צמאה לחבק וללטף אותו כאילו היה עוד ילדה הקטן... שבוע לאחר מכן היתה צריכה להיות חגיגת בת המצוה, אך בשבת בבוקר דפקו בדלת שני אנשי צבא לבשר את הבשורה המרה... בליבנו ידענו כבר ביום חמישי בערב שקרה משהו, ורק נס יעזור אם יצא משם חי... אולי... לעולם לא אשכח את הרגע שראיתי את אמא מקבלת את הידיעה על נפילת בנה... באותו ביקור רצתה לחזור לחיות שוב בארץ, קרובה למרדכי ובמקום זה קברה את בנה.
ארבע שנים לאחר מכן נפטרה, החיים כבר לא גרמו לה נחת, והיא לא רצתה להלחם יותר.
מרדכי חסר לי כל כך... ותמיד ישאר חלל ריק בליבי.
יהי זכרו ברוך.

אילנה מלצר