אלבום תמונות
"לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו..."
ואני ניסיתי לתת לאבי שם שנתנה לו בתו. לכן, עבודה זו אישית מאוד, זו אינה עבודה על מלחמת של"ג ולא על אסון צור.
זו עבודה על "אבא שלי"
בפתיחה לעבודתי כתבתי את המשפטים הבאים: "לא האמנתי", "הכחשתי... המצאתי פנטזיות", "סגרתי את עולמי עלי".
ועתה כשאני בסיומה של העבודה הבנתי לראשונה שכנראה בחרתי בנושא זה לעבודה מפני שהיתה לי הרגשה שזו הדרך היחידה בה אצליח להתמודד עם הבעיות הללו: בעיות של הכחשת המות, סגירות, בעיות המתלוות לשכול.
זו הפעם הראשונה, לאחר מות אבי בה העזתי להעלות את הבעיות על פני השטח. לשוחח בצורה אמיתית, עם משפחתי, ידידים ולהגיע לניצולים, ששרדו מאותו אסון נורא ורק דרכם יכולתי לחוש משהו ממה שעבר על אבא.
למעשה, החלטתי להפוך את העבודה הבית-ספרית לאתגר. כלומר, עתם החשיפה והשיתוף בבעיות של עיבוד האבל גרמו למפנה שחל בי.
היום יש לי תחושה שנפתחתי וקל לי יותר לדבר על הבעיות הקשורות במות אבי. דרך הראיונות וההתמודדויות עם העדויות והחומר החדש שנתגלה לי, סגרתי מעגל, קיבלתי לעצמי הוכחה שאמנם אבא היה בבנין בזמן האסון ושאין יותר מקום להכחשות ולבריחה לדמיונות, שהאסון לא פגע בו.
בצורה מוחשית קיבלתי את ההוכחה דרך צילום של האנדרטה שהקימו חיילי המשטרה הצבאית לזכר חללי היחידה שהיו בבנין. על האנדרטה חקוק שמו של אבא.
עבודה זו עזרה לי להכיר את אבי ממרחק של זמן. להכיר את אבי, לא בעיני ילדה בת עשר אלא בעיני נערה בוגרת המסוגלת להתמודד עם הפרידה הפיזית והנפשית מאביה.
אני יודעת שלעולם הוא לא יחזור, אך תמיד הוא יהיה איתי בליבי.
דגנית רוזנברג