אלבום תמונות
כבר בשחר ילדותי בקיבוץ ניחן אבי בכשרון של עשייה. זכור לי סוס העץ שבנה לי לרכיבה, "כצעצוע" (די גדול). כשרון העשייה של אבא התבטא לאורך כל הדרך בחייו בעבודת כפיים קשה. כשהיה חוזר עייף ותשוש מהעבודה היה תמיד אוזן קשבת אלי, אהבתי את אבא, היתה לו גישה יפה לחיים ועדינות.
בקרית גת עבד לילות במאפית הלחם, עבודה קשה. לא ידע מנוחה, איש עבודה ועמל היה אבי. תמיד מימש את כל מחסורינו. אהבתי את השבתות שאבא לא עבד. היינו לוקחים את המכונית, "הסוסי שלנו", כך היה קורא אבי ללסי הכלבה שלנו שאיתנו היתה בכל מקום ויחד היינו יוצאים לקטוף פטריות.
לאבי היה אופנוע, אהבתי לרכב על האופנוע של אבא, זה היה כיף של משחק. אבל מכל אהבתי את היציאה שלנו לצפון. באחת החופשות הנדירות של אבא, לקח אותנו לצפון ואז כתבתי באלבומי לזכרון עד היום: גם בכנרת ובצפון היינו אבא, עופר ולסי. מעשה שהיה באותו טיול, אבי אהב לדוג דגים אבל ביש מזל. ישבנו כל היום על סלע בכנרת וניסינו את מזלינו בדיג והנה הגיע הערב ורוח ערבית נחתה מכל עבר ואנחנו לא הצלחנו לדוג שום דג. כבר עמדנו לעזוב את המקום ולחזור לאוהל שהקמנו, ראינו דיג שאחר את האוטובוס האחרון לטבריה ולא היה לו איך להגיע. אבי שמאז ומעולם היה אדם טוב שמוכן לעזור לבריות נתן את עזרתו לאיש ולקח אותו לטבריה, כשחזר ובידו צרור דגים השמחה לא ידעה גבול. כטובה על טובה נתן הדיג לאבא צרור של דגים וככה גם אנחנו זכינו לצלות דגים "משלנו".
אבי היה אדם טוב, חרוץ ואיש עמל. ידיו לא ידעו מנוחה, כל דבר שהיה חסר שימוש או מקולקל ידע אבי לתקן. כל דבר היה צריך, תיקן גרוטאות, שום דבר לא היה מיותר אצלו.
כשדגנית נולדה לא ידע גבול לאושר. אהב אותה אהבה מיוחדת, במיוחד כשהיינו בקיבוץ. תמיד דאג שלא יחסר לה דבר. אם זה לתלות תמונה ואם זה לתקן את האופניים שהתקלקלו, אם זה לצבוע לעופר את דירת הרווקים שלו בקיבוץ.
את הקיבוץ אהב מאד, אף פעם לא נח מספיק. תמיד היה מוצא משהוא לתקן ולחדש. באחזקה עבד עד יומו האחרון.
אסון צור היכה את כולנו בתדהמה ואבא לא חזר. כיום אני יושב ומתגורר בלונדון, מצטער שאבי לא זכה להכיר את אהבתי הגדולה - אשתי ליסה.
אבי תמיד יחסר, יהיה זכרו ברוך וצרור בנשמת החיים.
אחרי מותו הטרגי של אבי כתבתי באלבום הזכרון שלי בקיבוץ:
הגשם שוב יורד בשדותינו
והשמש עוד תשוב לזרוח ביננו
ויש אלה שלא יכולים לראות ולהרגיש
מה שקורה ביננו.
אולי הם יודעים אבל לא יכולים להראות
יש רגעים שאתה חי את הנשמה שנעלמה
והרגשה מוזרה אופפת אותנו
וכאשר אנחנו לבד עם עצמנו
אנחנו זוכרים אפילו שאנחנו גדולים
יש עוד הרבה דברים
שלא נבין ולא נוכל להלחם נגד
זהו עולם שסובב על בימת תיטארון
שעליו אנחנו משחקים את האושר, הכאב
הבדידות
והשמחה
ואנחנו עדיין משתלדים לאהוב.
רוזנברג עופר