סמל משה אפלבוים ז"ל

השנה 37 שנה למלחמת יום כיפור,
ואני שזו השנה השלישית שעוזרת לילדיי בהכנת עבודת השורשים.
יחד עם בר וארד החלטנו לפתוח תיבה דיי כאובה לי (לפני שלא יהיה מי שיזכור וייספר לנו), ולשתף את ארד ולענות לו כך על שאלות.
ארד ואני הכנו טיוטה בה נשאלו שאלות שחיפשנו את תשובתן, מנקודה זו בעזרתו של משה גולדגרד חבר ילדות של אבי הגעתי למפגש לבדי כי עדיין פחדתי איך ננהג ואיך יראו הדברים.
מעל יובל עבר מאז שדוד ונציה (ניצן) ישראל לאופר, משה גולדגרד, שמואל גרוסמן ואבי משה נפגשו.
לא הכל חד כפי שהיה אז, אך דמותו של אבי חקוקה בזכרון חבריו.
דוד ניצן מאוד מאוד התרגש מהמעמד, מספר על התקופה כתקופה בה כולם היו קשיי יום, ילדים מנומסים ושובבים.
ישראל לאופר זוכר שאבי היה יושב בסוף הכיתה ותמיד מתפרץ בשיעור עם תשובות גבר גבוה וחזק ואף שובב.
באחת ההצגות שהועלו בבית הספר - "החולה המדומה", ישראל היה אמור לגלם את התפקיד של השיכור אך ללא הצלחה, אבי לקח את המשימה והצליח בגדול ("השיכור הכי שיכור שאני מכיר").
את ישראל פגש אבי גם לאחר סיום הלימודים מספר פעמים במקריות, וכן במלחמת יום הכיפורים בימ"ח בראש פינה, המפגש היה חם ושניהם ניסו להתקבל לאותה המחלקה. אך בגלל תפקידם הם אכן היו באותו גדוד אך מחלקות שונות. המחלקות של משה וישראל התמקמו זו לצד זו ולכן את שעות הפנאי בכל ימי המלחמה הם בילו יחד.
אבי משה שהיה איש מסודר הצטייד בציוד רב: פנסים, ערכה לקפה ועוד הרבה פריטים שסייעו בידו מלבד הערכה רגילה של חובש בשעת המלחמה.
ואילו ישראל שהיה טירון בתור חובש ניסה ללמוד מאבי."אני זוכר כמו אתמול" אמר ישראל...: " איך אביך ניסה להדריך אותי להיות חייל במלחמה".
אביך לא פחד הוא השרה ביטחון ופטפט בהנאה."כבוד גדול נפל בחלקי לשהות בחברתו עד לדעתי פחות משעה לנפילתו, כששמעתי בקשר שאומרים: "החובש משה אפלבוים נהרג", ליבי דאב וכאב על איבוד חבר יקר.
המפגש בין כל החברים החזיר אותם לתקופה שלדעתם הכי יפה בחייהם.
השיחה הייתה מעורבת בעצב ושמחה , לא יכולתי לעקוב אחרי כל מה שנאמר שם משום ששרתה אווירה נרגשת ומיוחדת והבנתי שבעצם אבי היה צריך לשבת בכסא בו אני ישבתי.
בסופה של הפגישה הבטחנו שיהיה המשך...