רב"ט צבי צביקי רוטנברג ז"ל

בשבוע הראשון של אוגוסט, עד כניסת הפסקת-האש לתוקפה, נמשכו עדיין הקרבות, בעיקר ביבשה. המצרים, בסיוע פעיל של הרוסים ותוך אבידות כבדות, קירבו את סוללות הטילים אל קידמת חזית התעלה.
בינתיים הגיע כבר לשיאו המאמץ המדיני הדיפלומטי, שגולת הכותרת שלו התגלמה בהסכם הפסקת-האש של ה-7 באוגוסט 1970. נאזכר בקיצור את הרקע המדיני הכללי הרחב יותר. בסעיף 3 של החלטה 242, אותה קיבלה מועצת הבטחון ב-22 בנובמבר 1967, התבקש המזכיר הכללי של האו"ם "למנות נציג מיוחד שייצא למזרח התיכון, כדי לכונן ולקיים מגעים עם המדינות הנוגעות בדבר, במטרה לקדם הסכם ולסייע במאמצים להשיג פתרון מקובל ובדרכי שלום התואם עם ההוראות והעקרונות של החלטה זו".
מזכ"ל או"ם דאז, הבורמני או-טאנט, הטיל את השליחות המסובכת על הדיפלומט השבדי הוותיק, ד"ר גונאר יארינג - באותה עת שגריר ארצו בברית-המועצות ובשנים 1956-58 נציג שבדיה באו"ם. שיחותיו במזרח התיכון ובמרכז או"ם בניו-יורק הופסקו ללא תוצאות באביב 1969; נושא הסכסוך ישראל-ערב נדון לאחר מכן בסדרת דיונים ארוכים ועקרים בין ארבע המעצמות. שליחותו של יארינג חודשה במחצית השנייה של אוגוסט 1970, עם השגת הסכם הפסקת-האש, אך הופסקה שוב משהתברר כי המצרים, בסיוע גלוי של הרוסים, הפרו הסכם זה ובניגוד מפורש להתחייבות לשמור על גלוי של הרוסים, הפרו הסכם זה ובניגוד מפורש להתחייבות לשמור על "הקפאות המצב הצבאי" לאורך קו התעלה, הזיזו סוללות טילים אל קו המים.
במקביל לנסיונות השווא של ארגון האו"ם ליישם את החלטה 242, פיתח מימשלו של הנשיא ניקסון יוזמה נפרדת ועצמאית בסוגיית המזרח התיכון.
במרכזה של יוזמה זו צמד מזכיר המדינה, ויליאם רוג'רס, שגיבש הצעת הסדר כוללת, הידועה בשם "תוכנית רוג'רס". תכנית זו הוגשה לצדדים המעורבים בשלהי 1969, אך הם דחוה. ביוני 1970, על רקע הקפאון המדיני מזה וההסלמה המדאיגה במלחמת-ההתשה מזה, חידש מזכיר המדינה את מאמצי התיווך שלו, בהגישו תכנית מתוקנת. אגב כך, במחצית יולי, הצהיר רוג'רס בוושינגטון שאם יושג הסדר מדיני במזרח התיכון, עליו לכלול פינוי הכוחות הסובייטיים ממצרים.
באותה תקופה נתרקמה במוסקבה "תכנית שלום סובייטית", שפרטיה נדונו בין צמרת ברית-המועצות לבין נשיא מצרים נאצר, בסדרת ביקוריו שם, שהוקדשו בעיקר למשא ומתן על בקשות הרכש הצבאי של מצרים.
בשובו ממוסקבה ב-14 ביוני הכריז נאצר, כי מצרים נכונה להפסקת-אש בתנאי שישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת-הימים. ב-25 ביולי
הודיע נשיא מצרים על הסכמתו להיענות ליוזמת השלום ובסוף אותו חודש על הסכמתו להפסקת-אש לשלושה חודשים, גם ללא נסיגה מיידית של
ישראל. מפנה זה בעמדה המצרית, שעורר הפתעה מסוימת, שכן עוד ב-20 ביולי טענה קהיר ש"אין להפריד בין הפסקת-אש לבין נסיגת ישראל מהשטחים", היה ככל הנראה תוצאה ישירה מהמצב הצבאי הקשה בו מצאו עצמם יוזמיה ומחולליה של מלחמת-ההתשה. משנתרבו לקראת סוף החודש הידיעות, כי מצרים וברית-המועצות גם יחד נוטות לקבל את יוזמת השלום האמריקאית - אף כי לפי פירושן שלהן - הודיעו ארגוני המחבלים כי הם דוחים את יוזמת ארה"ב ולא יתחשבו בהפסקת-האש, אם אכן תושג.
אשר לישראל - נציגיה המוסמכים חזרו והדגישו פעמים רבות, כי מלחמת ההתשה נכפתה עליה על-ידי מצרים וכי מדינת ישראל נכונה בכל עת לפתוח במו"מ עם שכנותיה על השכנת שלום. משעלתה איפוא על הפרק, ביוני-יולי 1970, היוזמה האמריקאית, דנה ממשלת ישראל בכל היבטיה ובשלב מאוחר יותר ביקשה הבהרות משלימות, בטרם תקבל החלטה מחייבת. ב-24 ביולי שיגר הנשיא ניקסון לגולדה מאיר שדר ובו ההבהרות המבוקשות.
עם קבלת ההבהרות נתקיימו במליאת הממשלה דיונים ממצים, בהם התגלעו חילוקי דעות בין רוב חבריה לבין נציגי גח"ל (גוש חרות-ליברלים) בממשלה. הללו חייבו אמנם את הסכמת ישראל להפסקת-האש, אך התנגדו לתכנית השלום האמריקאית. ב-31 ביולי החליטה הממשלה ברוב קולות "להיענות ליוזמת השלום של ממשלת ארצות-הברית למנות בבוא השעה נציג לשיחות, ללא תנאים מוקדמים, בחסותו של השגריר גונאר יארינג במסגרת החלטת מועצת הבטחון 242, במטרה להגיע להסכם שלום חוזי מחייב בין הצדדים". בעקבות החלטה זו פרשו ששת שרי גח"ל וממשלת הליכוד הלאומי התפרקה (הוקמה בראשית יוני 1967, ערב מלחמת-ששת-הימים; היתה הממשלה הרחבה ביותר בתולדות הממשלות בישראל, וחלשה על רוב פרלמנטרי חסר
תקדים של 107 חברי כנסת).
ביום ג', 4 באוגוסט 1970, מסרה ראש הממשלה, גולדה מאדר, הודעה לכנסת ודיווחה על תשובת ישראל ליוזמת ארה"ב ובין היתר אמרה: "אנו מחייבים הפסקת-אש בכל החזיתות על בסיס הדדיות. ההסכמה להפסקת-האש בחזית המצרית ולו גם לשלושה חודשים לפחות, נתקבלה על-ידי כל השרים פה אחד. אני בטוחה כי גם השרים אשר התנגדו להצעה האמריקאית, אך הסכימו להפסקת אש זמנית, עשו כן לנוכח ההבהרות שקיבלנו בנידון מאת ממשלת
ארה"ב.
"לפי ההצעה של ממשלת ארה"ב, אשר לה הסכימה ממשלת מצרים, ההתחייבות להפסקת-אש בחזית המצרית מחייבת את שני הצדדים להפסיק כל חדירות וכן יריות ביבשה ובאויר מעבר לקווי הפסקת-האש ; היא מחייבת את מצרים ואת ברית-המועצות לא לשנות את הסטטוס קוו הצבאי (על-ידי הצבת טילים או מיתקנים חדשים אחרים) בשטח המוסכם ממערב לקו הפסקת-האש בתעלת סואץ; ישראל מצדה תתחייב לשמירה על אי-תזוזה דומה לגבי מיתקנים חדשים בשטח דומה ממזרח לתעלה.
"כן הובהר לישראל בצורה הרשמית ביותר, ההתחייבות לקיים את הפסקת-האש בכל החזיתות, לרבות החזית המצרית, היא התחייבות נמשכת, והצעת ארה"ב להפסקת-אש תקופתית היא רק צעד ראשון כדי להביא את הצדדים לכלל קיום רצוף ומלא של החלטות מועצת הבטחון בעניין הפסקת-האש, גם לאחר תום שלושה חדשים".
ראש הממשלה הדגישה, כי חוזה השלום שעליו יוסכם בשיחות צריך להבטיח את סיומן של כל התביעות או מצבי הלחימה בין ישראל למדינות ערב. לפי הסכם זה יסוגו כוחותיה של ישראל משטחים המוחזקים מאז מלחמת-ששת-הימים לגבולות בטחון, שייקבעו בהסכם השלום, אולם שום חייל ישראלי לא יזוז מקווי הפסקת האש עד שיושג שלום חוזי ומחייב.
שלוש היממות הבאות היו גדושות במגעים תכופים בין ירושלים, קהיר, ושינגטון ומוסקבה. ביום ו', ה-7 באוגוסט 1970, יום של פעילות דיפלומטית קדחתנית, תמו הבירורים, חילופי השדרים, שיחות הטלפון הטראנס-אטלנטיות והגיעה שעת החתימה על הסכם הפסקת-האש.
בליל שבת בישרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, מעל מסך הטלוויזיה, על כניסתה הקרובה החל מחצות הלילה של "הפסקת-אש כללית בין ישראל
למצרים" לתוקפה. ועל סף הדממת תותחי מלחמת-ההתשה שיגרה ברכה חמה לכל חיילי צה"ל ולכל היישובים שעמדו בקו האש. ביום א', ה-9
באוגוסט, דיווחו עיתוני ישראל בכותרותיהם הראשיות כי "הפסקת-אש מחודשת בין ישראל ומצרים, לאחר שזו בוטלה על-ידי מצרים בחודש מארס אשתקד, נכנסה לתוקפה בחזית המצרית בחצות. כל שעות היום והלילה שרר שקט מוחלט בחזית. בו בזמן עשו ארגוני המחבלים מאמץ מוגבר בגבולות ירדן, סוריה ולבנון".
השקט אמנם השתרר לאורך קו הפסקת-האש הדרומי, אך בחסות הפסקת-האש, כפי שהתברר עד מהרה, החלו המצרים, בסיועם הפעיל של הסובייטים, לקדם טילים אל תוך איזור האסור על-פי ההסכם (50 ק"מ מזרחה ומערבה מקו התעלה) ולבנות מחפורות חדשות לסוללות נוספות, תוך הפרה גסה של התחייבותם שלא לשנות את הסטטוס קוו הצבאי באיזור ההקפאה.
במשך השבועות הבאים התנהל ויכוח בין ישראל וארצות-הברית סביב הפרת הסכם הפסקת-האש, שנקורת התורפה שלו, כפי שהוכח עתה בשטח, היתה
העדר נתונים מדויקים בידי ארה"ב על המצב עם תחילת הפסקת-האש וכן העדר אמצעי פיקוח יעילים על ביצוע מלא של כל סעיפיו.
ממשלת ישראל הועמדה בפני בעיה - כיצד להגיב על התפתחות חמורה זו? האם לחדש את הלחימה או להסתפק בנקיטת צעד מדיני? לבסוף החליטה
הממשלה, ב-8 בספטמבר, להשעות את השתתפות ישראל בשיחות יארינג, החלטה שעוררה ביקורת בדעת הקהל בארץ אשר ציפתה לתגובה מרחיקת לכת יותר.
אך בינתיים, בשבוע השני של אוגוסט 1970, שררה במדינה תחושת הקלה, טבעית ומובנת, על הפסקת הקרבות בתעלה, על שימת קץ לשפיכות הדמים, על סיומה של מלחמת ההתשה.

מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים