המארבים המצריים ונסיונותיהם הנמשכים לנתק את מעוזי הצפון גררו תגובה ישראלית מוחצת: בשני השבועות הראשונים של יוני 1970 תקף חיל האויר ללא הרף את המצרים (במשך שבוע אחד הטילו מטוסינו למעלה מ-4,000 פצצות!) וגרם להם הרס בבד ואבידות חמורות; יחידות צה"ל פשטו מעבר לתעלה ופגעו בעמדות ומוצבים. נזקים קשים במיוחד ערמו למטרות צבאיות באיזור פורט-סעיד.
חיל האויר המצרי, שנמנע תחילה מלשגר את מטוסיו לשמי התעלה, נכשל בנסיונו היחיד ליירט את מטוסינו ואיבד בקרב אוירי קצר 3 מטוסי מיג 21. המאמץ לבטל את עליונות ישראל באויר הוליד טקטיקה מצרית-סובייטית חדשה: קידום מערך הנ"מ וריכוז סוללות הטילים במקום פיזורן קודם לכן לאורך כל 160 הק"מ של קו התעלה. המערך החדש, שקודם עד למרחק 25 ק"מ מהתעלה, כלל 15 סוללות טילים בגזרה שאורכה אינו עולה על 70 ק"מ;
הקמתו אמורה היתה ליצור מעין "אגרוף קמוץ", שיאפשר חיפוי הדדי של סוללות מספר ושיגור בו-זמני של טילים רבים.
מערך זה התגלה ב-30 ביוני והותקף על-ידי מטוסינו בו ביום. השמדתן של סוללות אלו הפכה מעתה למשימה מורכבת וקשה יותר. בשבוע הראשון של יולי הצליחו אמנם מטוסי חיל האויר להוציא מכלל שימוש 5 סוללות מהמערך החדש, אך תוך כדי כך נפגעו 3 מטוסים, 5 טייסים נפלו בשבי ואחד הוחזר
לשטחנו אחרי פעולת חילוץ נועזת. מטוסים נוספים נפגעו במחצית השנייה של אותו חודש. עליונותה האוירית של ישראל נשמרה, אך בנסיבות החדשות נדרשו לשם כר מאמץ ומחיר גדולים יותר. למרות הסיכון הרב לא הרפה חיל האויר, והמשיך לתקוף את ריכוזי הסוללות.
משנוכחו הסובייטים לדעת שקידום מערך הנ"מ לא הצליח למנוע ממטוסי חיל האויר להפציץ מטרות לאורך קו התעלה, הם נקטו בצעד, שהביא את
מעורבותם המבצעית במצרים לשלב הקיצוני ביותר : טייסים סובייטים איישו את מטוסי היירוט שהופעלו בשמי התעלה. ב-30 ביולי ניטש מדרום למפרץ סואץ קרב אוירי בין טייסים ישראלים לטייסים סובייטים, שהסתיים בהפלת ארבעה מטוסי "מיג 21". המעורבות הסובייטית במצרים הגיעה לנקודת משבר. שר ההגנה של ברית-המועצות חש לקהיר ועל מוסקבה היה להחליט ללא דיחוי באיזו מדיניות לנקוט להבא. מצד אחד לא יכלה ברית-המועצות להשלים עם אובדן יוקרה כה חמור, ומאידך הכתיבו לה שיקולים גלובליים שלא לחרוג מגבולות ומגבלות "הייעוץ" שנטלה על עצמה לפי בקשת נאצר. בהקשר זה חשוב להזכיר, שבמחצית הראשונה של 1970 הגיע מספר אנשי הצבא הסובייטים במצרים ל-15 אלף איש (!), חיל משלוח שמאז תום מלחמת העולם השנייה לא שוגר גדול כמוהו לארץ כלשהי מחוץ למדינות ברית-וארשה. היקפו איפשר לרוסים לפזר את אנשיהם בפריסה רחבה ביותר, שהגיעה עד לדרג חטיבות וגדודים (!) של הצבא המצרי, כשהמדריכים והיועצים הסובייטים מכוונים למעשה את לחימתו. חלק מהקצונה המצרית לא ראה בעין יפה את פעילותם הרבה של היועצים הזרים בצבאם ועל רקע זה נוצרו מתיחויות ועימותים ביניהם. הפיכת "הייעוץ" הסובייטי למעורבות מבצעית ממש יצאה מגדר סוד. בראיון עם עיתון גרמני ("די וולט") ב-20 במאי 1970, הודה נאצר לראשונה כי טייסים סובייטים מטיסים מטוסי סילון של חיל האויר המצרי ואמר כי הם "עשויים להתנגש" עם מטוסי קרב של ישראל.
שבועיים קודם לכן, ב-8 במאי, אמר בנושא זה נשיא ארצות-הברית, ריצ'רד ניקסון, בהשיבו לשאלות כתבים במסיבת עיתונאים בוושינגטון, כי "המצב
באיזור (המזרח התיכון) מבשר רעות, שכן נתקבלו דוחו"ת על השתלבותם של טייסים סובייטים בחיל האויר המצרי. ארצות-הברית עוקבת אחר המצב ואם יתברר כי הדוחו"ת נכונים ותימשך ההסלמה, ישנה הדבר באופן קיצוני את מאזן הכוחות ויחייב את ארה"ב לשקול מחדש את החלטתה ביחס לאספקת מטוסי סילון לישראל". הנשיא הדגיש שארצות הברית כבר הבהירה הבהר היטב, שאינטרס השלום במזרח התיכון אוסר שינוי במאזן הכוחות וארה"ב "תשמור על התחייבות זאת".
ההסלמה במלחמת-ההתשה, שהומחשה קודם כל בהרחבת המעורבות הסובייטית, עמדה במרכז סקירתה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם פתיחת מושב הקיץ של הכנסת השביעית, ב-26 במאי 1970. בין היתר אמרה ראש הממשלה: "... האיזור נקלע למימד חדש של מתיחות. ברית-המועצות הוסיפה חוליה נוספת וחמורה עד מאוד בשרשרת מעשיה, המביאים להסלמת הלוחמה וההרג באיזור והעומדים למכשול לכל התקדמות לשלום באזורנו. עקב התפתחויות אלו, נעשתה בקשתנו לרכישת נשק הדרוש להגנתנו דחופה וחיונית יותר. כאשר ביקשנו לרכוש מארצות-הברית מטוסים נוספים התבססנו על העובדה, שמאזן הכוחות הופר כתוצאה ממשלוחי הנשק העצומים הזורמים מברית-המועצות למצרים. מאז הודיע נשיא ארצות-הברית, כי החליט להשהות החלטתו על מכירת מטוסים נוספים, נודעה העובדה שבמצרים הוצבו סוללות טילי סם-3 מאוישות בצוותים סובייטים וכן העובדה שטייסים סובייטים הופעלו בטיסות מבצעיות. כך נוצר מימד חדש ומסוכן בהפרת מאזן הכוחות, והצורך לתיקון הפער נעשה חיוני ודחוף ביותר". פרטי הקרב האוירי של ה-30 ביולי נשמרו בסוד, שכן שום צד מהמעורבים בו לא היה מעוניין, כל אחד מטעמים שלו, לתת להם פומבי, אך במשך השבועות האחרונים הופיעו לא פעם על דפי העיתונות הבינלאומית רמזים על "התנגשויות" בין טייסי חיל האויר הישראלי וטייסי קרב סובייטים בשמי מצרים. במבט לאחור סביר להניח, שתקרית קשה זו - ומנקודת ראותה של ברית-המועצות "מביכה" מאוד - שכנעה סופית את מנהיגיה כי הגיעה השעה לשים קץ למלחמת-ההתשה, בה אין למצרים סיכוי להכניע את ישראל.
מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים