רב"ט צבי צביקי רוטנברג ז"ל

בכל מערך שיקוליה היה על ישראל להביא בחשבון גורם נוסף בעל משקל - הסובייטים. את מורכבותה של בעיה רגישה זו תיאר הרמטנ"ל, רב אלוף חיים בר-לב, אחרי תום מלחמת ההתשה (בדברי מבוא מפרי עטו לספר "1000 הימים") כך: "... ביצירת הלחץ על מצרים עמדה בפני צה"ל, למעשה, בעיה רצינית אחת - הרוסים. היה יסוד להערכה כי ברית המועצות אמנם אינה מעוניינת בהתנגשות גלויה עם ישראל, אך השקעותיה והישגיה במצרים היו כאלה שהניחו מקום להשערה, כי ברית-המועצות לא תאפשר למוטט את מצרים. כך היתה לנגד עינינו השאלה כיצר להגביר את הלחץ על מצרים ולהימנע מגרירה מיותרת של ברית-המועצות למעורבויות נוספות. בסוגיה זו גרס צה"ל שלושה סוגים של פעילות יזומה.
"הראשון - פעילות יזומה ללא השלכה על המעורבות הסובייטית: הפשיטה מעבר לתעלה, הפשיטה המשוריינת במפרץ סואץ, תקריות-אש בתעלה וכדומה. בסוג זה של פעילות יזומה לא חייבה הפגיעה במצרים את ברית-המועצות בצעדים משמעותיים נוספים. פעולות באלה נעשו במשך כל תקופת הלחימה בתעלה וערכו המצטבר היה רב.
"סוג שני - פעולות יזומות שהיתה להן השלכה על המעורבות הרוסית, אך היו חיוניות להשגת מטרותינו ועל כן בלתי נמנעות. לאלה ניתן לשייך את הפעילות האוירית שנפתחה ב-20 ביולי 1969 והיתה חיונית להמשך החזקת הקו באבידות מעטות ככל האפשר. ההערכה היתה כי הכנסת חיל האויר למערכה עלולה היתה לגרור מעורבורנ-יתר, אך היה ברור שבלי חיל האויר לא יוכל צה"ל להגשים את מטרתו. גם הקרב האוירי עם מטוסים סובייטיים (באפריל 1970) שייך לכאן, שכן לא היה ספק כי לו נמנע צה"ל מקרב זה, די היה בהופעת מטוסים רוסיים בגזרה מסוימת כדי למנוע את פעילותו בה. פעילות יזומה מסוג זה ננקטה בכל אותם מקרים בהם היה מקום להערכה כי הימנעות מפעולה תביא נזק גדול יותר.
"סוג שלישי - פעולות יזומות שהיה בהן כדי לגרור את ברית-המועצות למעורבות נוספת ולא היו חיוניות להשגת המטרה. צה"ל נמנע מהן וכך, חרף המעורבות הרוסית, הצליח ליצור לחץ בלתי נסבל על מצרים, אשר בראותה כי אין לה סיכוי לזכות בהישג ממשי בגדה המזרחית של התעלה הגיעה למסקנה, בעצת ברית-המועצות, כי מוטב לה להפסיק את האש".
ההפצצות של מטוסי חיל האויר בעומק שטחה של מצרים במרוצת ינואר ופברואר 1970 פגעו במכונת המלחמה המצרית ובמערך הצבאי שלה: אימוני חייליה שובשו, היה עליה להעביר מטוסים למדינות שכנות (לוב וסודאן); להרחיק מחנות צבא מאיזור קהיר, להעתיק בסיסי הדרכה ממקומם. נאצר נאלץ לבקש מברית-המועצות שתגן על שמי מצרים וזו נענתה לבקשתו. התפתחות מדאיגה זו מנקודת מבטה של ישראל, חייבה בחינה מחודשת של תמונת המצב כולו וביחוד את המשך מדיניות ההפצצות בעומק. בין היתר הועלתה הצעה להפסיק לזמן מה את תקיפות חיל האויר ולהודיע לקהיר כי אלו לא יחודשו אם מצרים תשים קץ למלחמת ההתשה. אולם במקום הידברות עם ישראל, העדיפה מצרים, על אף המהלומות שספגה, להגביר את תלותה בברית-המועצות.
בחודש מארס 1970 הועברו יחידות רוסיות להפעלת טילי ס.א. 3, תותחי נ"מ חדישים וציוד משוכלל נוסף למצרים ברכבת אוירית והרוסים קיבלו על עצמם, בשלב ראשון, את הגנת שמי קהיר, אלכסנדריה ומצרים העילית. לנוכח תמורה רבת משמעות זו צומצמו ההפצצות בעומק וכוונו בעיקר לאיזור הדלתה של הנילוס. באפריל חלה הסלמה נוספת במערכה, משהוברר ללא ספק שטייסים רוסיים מטיסים את מטוסי היירוט להגנת שמי מצרים. ב-18 באפריל נתקלו בשמי מצרים לראשונה טייסים ישראליים בטייסים רוסיים ועימות זה הביא למעשה להפסקת ההפצצות ארוכות הטווח, אף כי בנסיבות מיוחדות לא נרתע צה"ל משיגור מטוסי קרב לתוך מצרים גם לאחר מכן.
על אף נוכחותם הניכרת של הסובייטים כגורם צבאי פעיל במצרים וכחלק מן המערך המצרי (מאז מלחמת-העצמאות ועד מלחמת יום-הכיפורים לא היה
תקדים למעורבות ישירה כזאת של מעצמת-על בסכסוך הישראלי-ערבי), השיגה אסטרטגיה זו את מטרתה העיקרית - שיבוש וסיכול ההכנות
המצריות למלחמה כוללת מיידית נגד מדינת ישראל.
בחודש אפריל 1970 הכריז שר הבטחון, משה דיין, כי "מעתה נצטרך, ואני מקווה שגם נצליח, להגיע לדו-קיום עם הרוסים בשמי מצרים, לא בשמי ישראל. אני מקווה שהם יימצאו במקומות שלא נאלץ לתקוף אותם. זה עדיין יותיר לנו מרחב מספיק להגנה על קו הפסקת-האש ולפעולות חיוניות אחרות". ואמנם דו-קיום זה, או בלשון אחרת - האיזון העדין, התקיים עד הפסקת-האש ב-7 באוגוסט, חוץ מחריג אחד בסוף יולי (ראה להלן).
במחצית השנייה של אפריל, מתוך תחושה שעורפם מוגן, ניסו המצרים ליטול את היוזמה לידיהם, והגבירו את גיחות מטוסיהם נגד יחידות צה"ל לאורך התעלה ובצפון מפרץ סואץ. בתקיפות אלו, שיעילותן היתה מועטה, אבדו למצרים 6 מטוסים. גם ביבשה לא הצליח כוח מצרי בנסיונו לפשוט על מעוז
הסמוך לציר המיתלה. במקביל המשיכה הארטילריה המצרית להפגיז את מערך המעוזים. במתקפה יזומה זו נטל חלק גם חיל הים המצרי. ב-14 במאי הטביעה ספינת טילים מצרית את ספינת הדיג הישראלית "אורית" ושניים מדייגיה נהרגו.
ראוי לציין כי צה"ל מקיים בחזית יוזמה התקפית ניכרת ומגוונת ומגן בנחישות בלתי נחלשת על קו המעוזים. ב-30 במאי התרחשה אחת התקריות היותר חמורות בגזרת התעלה : בהיתקלות במארב מצרי שהוצב על הדרך מקנטרה למעוזים בצפון התעלה, נהרגו 14 חיילי צה"ל, 6 נפצעו ו-2 נחטפו. מכאן ואילך מתחילה המערכה האחרונה העקובה מדם במלחמת ההתשה.

מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים