לא זו בלבד שמצרים לא שעתה לאזהרותיה של ישראל והוסיפה ללבות את המתיחות לאורך קן התעלה, היא גם האיצה במדינות ערב האחרות לנקוט כלפי ישראל "מדיניות של התשה". החל מקיץ 1969 ואילך לא היה בכלי התקשורת של מדינות ערב, וביחוד של מצרים, זכר לדיון לגבי הפתרון הרצוי למשבר המזרח-תיכוני - מדיני או צבאי; זמן מה לאחר מלחמת-ששת-הימים, נשמעו גם בכלי התקשורת המצריים קולות שקראו ל"מיצוי כל האפשרויות המדיניות". עתה, בקיץ 1969, הושם דגש על הפתרון הצבאי בלבד.
מעתה ואילך הטיף נאצר בנאומיו, ואיש סודו הקרוב, עורך "אל-אהרם", חסנין הייכל, במאמריו, לנקיטת צעדים צבאיים שרק באמצעותם ניתן יהיה להשיג את היעד המדיני המוצהר - לאלץ את ישראל לסגת מקו התעלה ומחצי האי סיני. מלחמת-ההתשה הודגשה שוב ושוב בתעמולה המצרית האינטנסיבית - שהסתייעה בפעולות מדיניות, כלכליות ותעמולתיות, מכוונות להתיש את משאביה החומריים והמוראליים של ישראל. יתרה מזו - כחלק מאיסטרטגיה כללית רחבה, מהווה מלחמת-ההתשה ביטוי ל"מדיניות על סף מלחמה", הגורסת הימנעות ממלחמה נגד ישראל לפרק זמן מסוים, אך מביאה בחשבון אפשרות של הסלמת המצב לכדי מלחמה כוללת בשלב מתקדם ומאוחר יותר. אין זה מקרה שוועידת הפסגה של מדינות ערב, שהתכנסה בדצמבר 1969 בראבאט בירת מרוקו, הוגדרה על-ידי כלי התקשורת הערביים כ"וועידת מלחמה".
ומה התרחש בינתיים בקו העימות?
במהירות ובעוצמה פיתח צה"ל את תגובותיו לכלל התשה-הפוכה, כשהוא פוגע ללא הרף ביעדים בתוך שטחה של מצרים (מגילויים מאוחרים יותר, אחרי מות נאצר וחילופי הגברי בצמרת המצרית, ניתן ללמוד עד כמה הדאיגה והביכה התפתחות בלתי צפויה זו את נאצר ואת עוזריו הקרובים). בספטמבר 1969, למשל, הפילו מטוסי חיל האויר הישראלי 11 מטוסים מצריים בשמי התעלה, הקומנדו הימי הטביע שתי ספינות טורפדו מצריות וגולת הכותרת של פעולות אלו - כוח ישראלי משוריין פשט על חופו המערבי של מפרץ סואץ ופעל בשטח מצרים כ-10 שעות.
בשבוע הראשון של אוקטובר נהדף נסיון פשיטה מצרי על מעוז באיזור דוורסואר. יומיים לאחר מכן תקף חיל האויר המצרי את מעוזי צה"ל ושופרות התעמולה של מצרים תיארו פעילות זאת כהתפתחות חדשה בשלב ההרתעה "כהכנה לקראת השלב המכריע - שלב השיחרור".
העיתון הלבנוני הפרו-מצרי "אל-מחרר" הסביר, כי התקפת חיל האויר המצרי בסיני "באה לסייע ללוחמת ההתשה שמנהלים המצרים וארגוני הפלשתינאים" - כלומר ארגוני המחבלים. לקראת סוף אוקטובר הירבה צה"ל להניח מארבים בחופו המערבי של מפרץ סואץ וב-25 בו בוצעה פשיטה ארוכת טווח לקינא שבמצרים העילית.
בנובמבר המשיכו המצרים לתקוף באמצעות חיל האויר שלהם, הירבו בנסיונותיהם להניח מארבים בגדה המזרחית של התעלה ולערוך פשיטות פתע על מעוזינו. כל אותו הזמן קיים צה"ל פעילות מקבילה - הגנתית והתקפית גם יחד. כזה היה המצב עד סוף 1969.
המאמץ ההתקפי התבטא בין השאר בפשיטת כוח שהונחת ממסוקים ישראליים בליל ה-26 בדצמבר 1969, על מתקני הראדר בראס ע'רב. במבצע שתואר בעיתונות העולמית כ"חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית", נטל עימו הכוח הפורץ מכשיר מכ"ם סובייטי חדיש על כל חלקיו ואבזריו והצליח להעבירו ללא תקלה לתחום ישראל.
יממה קודם לכן, ב-25 בדצמבר, הנחית חיל האויר מהלומה מוחצת על מערך הנ"מ המצרי לכל אורך התעלה בעומק של 20 ק"מ. התקפה זו, שנמשכה 8 שעות רצופות, הוכיחה למצרים כי לא יינתן להם לשקם את המערכות ההרוסות וכי הצבא המצרי חשוף למעשה להתקפות חיל האויר הישראלי, שמאז ספטמבר 1969 תוגבר במטוסי "הפאנטום" החדישים מתוצרת ארה"ב, שבקליטתם בחיל האויר הוחל מאותו מועד ואילך. בתחילת 1970 הסתמנה בבירור עליונותה של ישראל במלחמת-ההתשה שנכפתה עליה, אם כי היא נאלצה לשלם על הישגיה באבידות מכאיבות. הודות למערך הרפואי של צה"ל, אשר פעל ללא לאות בקו החזית ממש ורשם לזכותו הישגים ראשונים במעלה בהושטת טיפול רפואי מיידי לנפגעים, נחסכו וניצלו חייהם של לוחמים פצועים רבים במרוצת מלחמת-ההתשה. מבחינה זו היו קרבות ההתשה שעתו היפה של חיל הרפואה של צה"ל.
באותה עת הוחלט להגביר את הלחץ על מצרים כדי לכפות עליה את סיום מלחמת-ההתשה. החלטה זו התבטאה קודם כל בשיגור מטוסי חיל האויר לעומק שטחה של מצרים, החל ב-7 בינואר 1970, כדי להפציץ מפקדות צבאיות, בסיסים ומחסני ציוד ותחמושת, חלקם ממוקמים באיזור קהיר. בשלב זה של הפעילות הישראלית שוב אי-אפשר היה להעלים את המתרחש מידיעתם של תושבי בירת מצרים. הם, כמו ראשי הצבא והשלטון, הבינו שמצרים חשופה להתקפות חיל האויר הישראלי בכל מקום וכי שוב אין בכוחה של ארצם לגונן על עצמה.
מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים