החודשים האחרונים של 1967 עמדו בסימן הגברת פעילותם של ארגוני המחבלים במטרה לזרוע הרס והרג בישראל, לשבש את מהלך החיים בקרב תושביה, לגרום להמרדת אוכלוסי השטחים נגד הנוכחות הישראלית ונגד מה שקרוי בפיהם "שלטון הכיבוש והדיכוי", לקיים בהתמדה מתיחות ולא להניח לרוחות באיזור להירגע. באותה עת חל שינוי הדרגתי ביחסן של מדינות ערב אל ארגוני המחבלים ואל פעולותיהם נגד ישראל. ירדן וסוריה בעיקר החלו להעניק להם תמיכה מעשית בציוד, באימונים ולעיתים אפילו, בעיקר בגבול ירדן, בחיפוי של ירי.
לחימה נמרצת של יחידות צה"ל - בשיתוף זרועות בטחון אחרות - בארגוני המחבלים, הטביעה את חותמה על סתיו 1967 וחורף 1968. לא חלף
זמן רב ובגבול המזרחי חלה הסלמה ניכרת. צבא ירדן הגביר את שיתוף הפעולה שלו עם המחבלים, העמיד לרשותם בסיסי התארגנות ויציאה
לנסיונות חדירה אל תחום ישראל. במהרה כמו "קם הגולם על יוצרו", צבא ירדן איבד את השליטה על אזורים נרחבים בבקעת-הירדן ונגרר לקרבות
טנקים וארטילריה עם צה"ל. באורח פרדוכסלי מצאו עצמם לפתע יישובים רבים לאורך גבולנו עם ירדן - בעמק בית-שאן ועמק-הירדן - בקו האש.
דווקא אחרי נצחון מלחמת-ששת-הימים נאלצו להתבצר ולעמוד על משמר בטחונם יומם ולילה. כשגברו ההפגזות על יישובינו צלח, ב-21 במארס 1968, כוח של צה"ל את הירדן ותקף את הבסיס המרכזי של המחבלים בעיירה כראמה בפעולה הגדולה והמקיפה ביותר מאז תום הקרבות של מלחמת-ששת-הימים. מבצע כראמה הרחיק אמנם את המחבלים מהאיזור הסמוך לגבול ישראל והוכיח להם ולתומכיהם שחציית הגבול איננה חד-סטרית, אך לא נטע בלבו של איש בישראל אשליה כאילו המלחמה בארגוני המחבלים תהיה קלה וקצרה.
מכאן ואילך השקיע צה"ל מאמצים מתמידים בפעולות חסימה, מרדפים ותקיפות של בסיסי מחבלים, בעיקר בבקעת-הירדן. אך בינתיים התרחבה החזית וחרגה אל מעבר לגבולות ישראל והשטחים המוחזקים.
אות לבאות ניתן ב-22 ביולי 1968. מטוס של "אל-על", שעשה דרכו מרומא ללוד, נחטף על-ידי חוליית מחבלים חברי ה"חזית העממית לשחרור פלסטין" ואולץ לנחות באלג'יריה. כפי שיתברר לימים, פתחה חטיפה אוירית זו עידן חדש וברוטאלי לא רק בכל הנוגע למעשי טרור נגד מדינת ישראל, כי אם היוותה תמרור עגום בקורות הטרור הבינלאומי, שעתיד בשנים הבאות לפגוע באזרחיהן ויעדיהן של מדינות רבות בעולם. פרשת מטוס "אל על" ציינה את
התרחבות חזית הלוחמה נגד ישראל וחייבה את המדינה להערך בהתאם. ובעוד מתרחשות תקריות לאורך הגבול המזרחי והצפוני, הסתיימה גם
הרגיעה ששררה כמעט עשרה חודשים לאורך קו הפסקת-האש בדרום. ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים לפתע בירי ארטילרי כבד על כוחות צה"ל מעבר לתעלה. 15 חיילי צה"ל נהרגו ו-34 נפצעו. שישה ימים לאחר מכן הכריז נאצר, כי תם השלב הראשון במלחמה נגד ישראל - שלב "העמידה האיתנה" ומצרים עוברת עתה לשלב "ההרתעה הפעילה", שאחריו יבוא, לבסוף, "שלב שחרור האדמות הכבושות".
תגובת צה"ל על התפתחות חמורה זו לבשה שתי צורות: הגנתית והתקפית. בקו התעלה הוחל במאמץ התבצרות בקנה מידה חסר תקדים, שבמהלכו
הוקמו המעוזים המבוצרים ונוצר, מה שכונה מאוחר יותר, "קו בר-לב". התפיסה הכוללת לפיה נבנה קו המעוזים יעדה לו שני תפקידים: להיות עמיד בפני ההפגזות המצריות ולשמש מחסום מפני צליחת כוחות בפתחי הצירים העיקריים.
עבודת ההתבצרות נמשכה שבועות רבים, נטלו בה חלק אלפי חיילים ואזרחים שהסתייעו במאות כלי-רבב ובציוד מכני כבד והיא התנהלה, בהיקף הנסיבות, בקדחתנות יומם ולילה במירוץ נגד הזמן. באביב 1969 הסתיים השלב העיקרי של מבצע הנדסי ענק זה, שנעשה תחת צליפות והפגזות של המצרים על מבצרי הקו החשופים בשטח ותבע קרבנות. משהושלמה הקמת קו המעוזים.הוכח כי המאמץ שהושקע בהכנתו היה כדאי וכי הם עמידים בפני אש תותחים כבדים, ומספר קרבנות ההפגזות המצריות פחת. במרחק של 128 ק"מ מהתעלה השתרע קו התעוזים, מוצבים שהוקמו אחרי מלחמת ששת-הימים מחוץ לטווח-האש של הנשק הקל המצרי. התעוזים - שיעדם היה להוות קו הגנה שני בגזרת התעלה, כללו בונקרים, מחפורות לרכב, חניוני טנקים, תעלות קשר ושימשו גם כנקודות תצפית חיוניות. מיקומם העניק להם הגנה יחסית מאש הארטילריה המצרית.
במשך הזמן התרקם בקו המעוזים הווי חיים מיוחד במינו. לראשונה בתולדותיו החל צה"ל מתנסה בלוחמה סטאטית, במיגננה נייחת על כל המשמעויות הטקטיות, המבצעיות והפסיכולוגיות הכרוכות בכך לגבי צבא, שמיומו הראשון פיתח וטיפח את תורת הלחימה ההתקפית, את עקרון הניידות וההסתערות קדימה. עם זאת לא יצרו מעוזי קו בר-לב מצב של קו חזית קופא על שמריו וחסר תנועה. ראשית, נשלט המרחב שבין המעוזים על ידי סיורים ותצפיות; ושנית, צה"ל ביצע פשיטות אל תוך שטחה של מצרים מעבר לתעלה, מהן לעומק ניכר, שהראשונה בהן - בליל ה-31 באוקטובר 1968 - היתה על נג'ע חמארי, אשר יעדיה היו גשר, סכר ותחנת מימסר בקו המתח הגבוה קהיר-אסואן. נאצר ומפקדי צבא מצרים התכוונו לנהל מלחמה סטאטית נגד כוחות צה"ל שמעבר לתעלה ולנצל את יתרונם הכמותי בנשק ארטילרי, מתוך כוונה להסב לכוחותינו אבידות רבות כנל האפשר, בהיותם מודעים לרגישות הקיימת בישראל לגבי חיי אדם.
המצב שנוצר בקו התעלה הוליד במטה הכללי של צה"ל חילוקי דעות לגבי האמצעים בהם יש לנקוט כדי להגן על סיני בדרך היעילה ביותר. היו למעשה שתי אפשרויות: להגן על קו-התעלה על ידי נוכחות פיסית קבועה על קו המים; ואפשרות שנייה - הגנה באמצעות כוחות ניידים, ללא קו הגנה קבוע. לבסוף הוחלט לאמץ את התפיסה הראשונה. החלטה זו נבעה מצרבים מדיניים ובטחוניים כאחת. מטרתה של ישראל היתה להיצמד לקו המים, ולא לאפשר צליחת כוחות מצריים מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ובך למנוע מהצבא המצרי להשתלט על שטחים שעלולים לספק הישגים מדיניים.
מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים