בכל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי לא הומחש כל כך חוסר הסימטריה שבו, כפי שאירע לאחר מלחמת-ששת-הימים. למחרת הנצחון הצבאי המזהיר על שלוש מדינות ערב (מצרים, ירדן וסוריה) במערכה צבאית סוחפת, שנכפתה על מדינת ישראל על-ידי מהלכיו של נאצר במאי 1967, אפיינה את הלך הרוחות, הן בצמרת הדרג המדיני והן בקרב הציבור הרחב, השאיפה העזה לשלום עם מדינות ערב. יחד עם התרוממות הרוח שגאתה בתום המלחמה, התגברה האמונה שהיתה זו המלחמה האחרונה עם שכנינו וגאתה התקווה ל"טלפון" נכסף שיגיע מעבר לגבול ויפתח עידן חדש ביחסי ישראל-ערב. יש סמליות רבת משמעות בעובדה שכבר ב-17 ביוני 1967, קבלה ממשלת הליכוד הלאומי החלטה, שבה הובעה נכונות מצד ישראל להחזיר את השטחים שנכבשו בחזיתות המצרית והסורית תמורת הסכם שלום. ההחלטה, שבתוקף הנסיבות אז לא ניתן לה מייד פומבי, הועברה לממשלת ארצות-הברית ואין ספק שלאחר מכן הגיעה לבירות ערב. ימים מספר לאחר מכן הביע ראש הממשלה, לוי אשכול, פנייה מפורשת אל מנהיגי מדינות ערב, בעת סיורו (ב-21 ביוני) במפרץ שלמה : "וכאן, כאשר אנו נמצאים בשעה היסטורית במפרץ שלמה, אני מחדש את קריאתי : הריני נכון להיפגש לשיחות שלום עם השכן הקרוב
ביותר, עם הנשיא נאצר, עם המלך חוסיין ועם מנהיגים ערבים אחרים בכל עת ובכל מקום".
האכזבה, שלא לומר ההתפכחות מחלום השלום, לא איחרה לבוא. ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר הפסקת-האש, חוללו המצרים תקרית אש ראשונה בקו התעלה. עד מהרה התברר שהתקרית לא היתה בבחינת חריג חד-פעמי ותוך זמן קצר התחוור לכל, שתקוות השלום הקרוב נמוגו, וכי הסיכוי למצוא הסדר מדיני כלשהו הוא בגדר נעלם. בשלב זה הזדקרה עובדה יסודית במציאות החדשה : קווי-הפסקת האש בכל שלוש החזיתות - בדרום, בצפון ובמזרח, היו בפועל גבול הבטחון של ישראל. ב-8 ביולי הפעיל הצבא המצרי שמעבר לתעלת סואץ תותחים ומטוסים נגד כוחות צה"ל בגדה
המזרחית. לא היה ספק שהמצרים מנסים לערער על המצב הקיים שנוצר עם תום הקרבות, כלומר על שליטת צה"ל לאורך קו הפסקת-האש.
לימים סיכם הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, רב-אלוף חיים בר-לב (שכיהן כראש המטה הכללי מינואר 1968 ועד סוף דצמבר 1971), את מלחמת-ההתשה ואמר בין היתר: "בפרק הזמן הראשון היה על צה"ל להגדיר לעצמו את המציאות הבטחונית שהתהוותה אחרי מלחמת-ששת-הימים. עד מהרה הסתבר כי הנצחון המזהיר, הבסתו של צבא-מצרים והפגיעה הקשה בצבאות ירדן וסוריה, לא הביאו את סיום המלחמה. צבאות מוכים אלה, בסיוע הפעיל של ברית-המועצות, פתחו בשיקום מזורז של כוחם. תקריות האש הראשונות בסואץ התרחשו עוד לפני שהשתחררו כוחות המילואים שגייס צה"ל ערב מלחמת-ששת-הימים. תושבי השטחים המוחזקים פתחו בצעדים ראשונים של מרי אזרחי, וארגוני הטרור החלו בפעולתם הן בשטחים המוחזקים והן מעבר לקווי הפסקת-האש. מצב חדש זה חייב גיבוש תפיסה מבצעית שתתאים לנתונים החדשים ויצירת כלים ארגוניים למימושה". גם במישור המדיני לא הותיר הצד השני שמץ של ספק לגבי כוונותיו כלפי ישראל. ב-1 בספטמבר 1967 קיבלה ועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב שנערכה בחרטום, בירת סודן, את החלטת "שלושת הלאווים" : "לא שלום עם ישראל, לא משא ומתן, לא הכרה בה". במקום טלפון השלום המיוחל או לפחות הודעה על נכונות לפתוח במו"מ מדיני עם ישראל, באו איפוא החלטות חרטום, על מלוא השלכותיהן השליליות.
בשטח עצמו העידו כל הסימנים, כי שכנותיה של ישראל גמרו אומר לקיים, למרות הסכם הפסקת-האש עליו חתמו, מצב של לא שלום ולא מלחמה. ב-21 באוקטובר 1967 גרמו המצרים להסלמה ניכרת בקו הפסקת-האש בדרום - משחתת חיל הים "אילת", ששטה בסיור שיגרתי 14.5 מיל ימי צפונית-מזרחית לפורט-סעיד, מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים, טובעה על-ידי ספינת טילים מצרית. 47 איש מתוך 199 אנשי צוותה נהרגו או נעדרו;91 מתוך 152 הניצולים נפצעו. שלושה ימים לאחר מכן הנחית צה"ל מכת אש עזה על המצרים בדרום-התעלה, ותותחיו הסבו נזקים כברים לבתי הזיקוק בסואץ ולתשלובת הפטרו-כימית הסמוכה. תגובה זו נשאה פרי והמצרים השתכנעו ברצינות אזהרותיה של ישראל, שהפסקת-האש תישמר רק על-פי עקרון ההדדיות. מכאן ועד לקיץ 1968 שקטה התעלה.
בינתיים העסיק המכלול המזרח-תיכוני את ארגון האומות המאוחדות באינטנסיביות מרובה. הפעילות המדינית, שבחלקה התנהלה מאחורי הקלעים במשכנו הניו-יורקי של הארגון הגיעה לשיאה עם קבלת החלטת מועצת הבטחון 242, ב-22 בנובמבר 1967. מהי תמצית תוכנה של החלטה זו, אולי המפורסמת והמצוטטת ביותר בתולדות האו"ם ומועצת הבטחון של ארגון זה?
החלטה 242 כוללת קריאה ל"כינון שלום צודק ובר-קיימא" (בסכסוך המזרח- תיכוני); ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו" (כך במקור האנגלי, ואילו לתרגום בצרפתית הסתפח למלה "שטחים" הא הידיעה השנוי במחלוקת) ; ל"כיבור והכרה בריבונות, שלמות טריטוריאלית ועצמאות מדינית של כל מדינה ומדינה באיזור וזכותן לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשיות מאיומים או מעשי אלימות". בסייפא של ההחלטה ביקשה מועצת הבטחון ממזכירו הכללי של הארגון למנות נציג מיוחד כדי "לקדם הסכם ולסייע למאמצים להשיג הסדר מוסכם בדרכי שלום". לא חלפה אלא יממה אחת ונאצר השמיע, בנאום במועצת האומה המצרית, את פירושו שלו להחלטה 242, בהכריזו: "מה שנלקח בכוח, לא יוחזר אלא בכוח!".
מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים