רב"ט צבי צביקי רוטנברג ז"ל

אלבום תמונות

10.5.68

או, כה קשה לכתוב על צביקי ולדעת שלעולם לא נראה אותו. כמה אכזר הוא הגורל, צביקי נלחם בעד ארצנו האהובה, הגן עלינו, עכשיו יושבים אנו בביתינו וכותבים לזכרו.
כה צעיר, עוד לא מלאו לו עשרים שנה בנופלו! את כל המכשולים עבר עד יום האסון, המוקש הארור הפילו.
זוכרת אני כיצד נתקף בדלקת כרום-המוח, אנשים לחשו לאמי בחשש, שמי יודע מה תהיינה התוצאות, אך צביקי התגבר, הצליח לעבור זאת בשלום ולהיות בחור חסון וחזק. חבריו ביחידתו קראו לו "מלך הסבלנים" ובאמת היה כזה.
כשהתגייס לצבא, היה זה כה ברור לכולם שיתנדב ליחידה קרבית. רצה להתנדב לקומנדו ימי, אך לצערו במחזור שלו לא גייסו חיילים לקומנדו. בלית ברירה פנה לצנחנים - לסיירת.
מאז גיוסו לצבא ראיתיו רק לעתים רחוקות שכן אני למדתי בירושלים וחופשותיו היו נדירות ביותר. זכורני כיצד בא ביום מן הימים לבקרני במעונות הסטודנטים. היו לו מספר דקות ובכל זאת בא. כה שמחתי לראותו, רציתי שישאר עמי לזמן מה, שנחליף חוויות, אך הוא מהר, הצבא קרא לו, כרגיל רק קפץ לומר שלום ותו-לא. ומאז לא ראיתיו עוד.
אחרי מבצע כראמה, ניסיתי לאתר את מקום יחידתו אך לא הצלחתי. וביום מן הימים, בזמן הצעדה, הגיעה הבשורה המרה. כשהלכתי לעבודה באותו בוקר, אמרה לי חברתי: "רבקה, אחיך ודאי יצעד גם כן עם יחידתו". אני עניתי לה: "לא, לא טועה את. אחי עסוק עכשיו בענינים חשובים יותר". לא ידעתי אז כמה תשובתי היתה נכונה שכן כשעה לפני כן אחי נהרג בעלות רכבו על מוקש, בעת סיור שגרתי בקו הפטרולים.
צביקי! עתה אין לנו נחמה, רק חיוכו ומסירותו לכולנו, ישארו עמנו לתמיד ולא נוכל לשכחם.

אחותו האוהבת
רבקה