שלמה הי"ד התנדב ליחידת הצנחנים בשנת 1956, כשפעולות התגמול, אשר ביצעו הצנחנים, היו בעיצומן. היה, איפוא, ברור היטב כי ההצטרפות ליחידה זו מחייבת נוסף לאימוני הצניחה הקשים והמסוכנים גם יציאה לפשיטות ליליות נועזות ועקובות מדם. שלמה בחר על אף הכל להתנדב לחייל מיוחד זה. הוא גופו אמנם לא "זכה" להשתתף באופן פעיל לפעולת תגמול, מאידך עלה בחלקו להשתתף באחת המצניחות המבצעיות הבודדות שביצע צה"ל אי פעם...
פגשתיו במחנה תל-נוף ימים ספורים לפני תחילת מבצע קדש, מבצע סיני. הוא וחבריו התכוננו לצניחה הסודית ברצינות רבה. כל אחד מהם היה חגור בנוסף למצנח המסורבל גם בשק רגל דחוס אשר משקלו הגיע לכדי עשרות קילוגרמים. לאחר כשני ימי מתח נפתרה סוף סוף השאלה המטרידה והמציקה לאן הולכים הפעם...
זוכר אני היטב, שבזמן שהטור הממונע אליו השתייכתי חצה את גבול ישראל מצרים ליד משטרת כונתילה, שמענו מעלינו זימזום מטוסים. ואכן היו אלו מטוסי הדקוטה של הצנחנים. ידוע ידענו כי מאחורי מעטה הפלדה הנוקשה של המטוס פועמים ליבות בני-אדם, ליבות אשר יפסיקו את הלמותם לשברירית השניה וזאת בהישמע עוד מעט הפקודה הנחרצת "קפוץ"! כולנו נשאנו תפילה לשלומם וקראנו לעברם בקולות של אלם "להתראות"... ואני מהרהר הייתי באותם צנחנים בודדים שהכרתים אישית ובהם בשלמה שכני ממושב שדה יעקב עוד מימי הילדות. למיצרי המיטלה הגיע הטור הממונע שלנו כעבור יומיים ורבה היתה השמחה לפגוש את חיל החלוץ שלנו, את הצנחנים כשהם בריאים ושלמים.
במשך השרות הסדיר נפגשתי עם שלמה עוד מספר פעמים בעת סדרות מפרכות למדי.
תקופת השרות הסדיר הסתיימה אך נראה שהסיסמה "צנחן פעם - צנחן תמיד" אינה מליצה בעלמא. שלמה הצטרף לגדוד המילואים הראשון של הצנחנים. עתה הוא נקרא אחת לכמה חודשים לחידושי הצניחה מורטי העצבים ובנוסף לכך לסידרות קצרות אך מאמצות למדי. וכה עוברות כמעט 10 שנים ואמנם הגיל מתחיל לתת את אותותיו. הכרס מתחילה לתפוח והבלורית הפרועה מפנה מקומה לראשיתה של קרחת. אותם המסעות שפעם, "כשהיינו עוד צעירים ויפים" נחשבו ל"בעייה קטנה" הופכים להיות לבעייה גדולה יותר ויותר. אמת היא שרבים וטובים נושרים טיפין טיפין משורות גדוד הצנחנים הוותיק ו"דם צעיר" מוכנס במקומם. אלא ששלמה הוא בין המעטים שממשיך להופיע לכל קריאה וצו ולהחזיק מעמד בכבוד בכל אימון.
ה-5 ביוני 1967 מגיע. על הגדוד מוטלת המשימה לצנוח מאחורי הקוים הקדמיים של המצרים בסיני. במקום שק הרגל המגושם צונחים עתה עם שק החזה המשוכלל יותר אלא שמשקלו גם הפעם הוא "קצת מוגזם". שלמה צריך לשאת עמו בצניחה בנוסף לנשק, לחגור, למסכת הגז ולשאר ירקות גם "אלונקת טלסקופ", שהרי חובש הינהו. בשעת ההכנה לצניחה זו הוא ערך לפני השוואה בין צניחתו הראשונה במיטלה לפני למעלה מ-10 שנים לבין הצניחה לפניה אנו עומדים עתה. עכשיו, אומר שלמה, אינני כה מתוח כי ראשית אנו צונחים בסה"כ "רק" לעומק של כ-30 ק"מ מהגבול ואילו אז צנחנו לעומק גדול בי 10. ושנית אז לא היינו בטוחים כלל איך יתפתחו העיניינים ואילו כרגע כבר ידוע לנו שכוחותינו פורצים בהצלחה את קווי המצרים ושהושמדו כ-120 מטוסי אוייב (היה זה סמוך לשעות הצוהריים של היום הראשון למלחמה). הצניחה כידוע בוטלה ממש ברגע האחרון, כאשר הגדוד הגיע לשדה התעופה על מנת להמריא.
במקום זה מסופחת היחידה ככוח רגלי ההולך בעקבות השריון בציר לטרון רמאללה. יותר מאוחר מעפיל הגדוד בערת הליקופטרים לדרום הרמה הסורית.
הניצחון הוא מושלם, אך מסתבר שאת פירות הניצחון יש לנצור. ושוב נקראים לשרות מילואים פעיל, אלא שהפעם אין המדובר באימונים קשים או בחידושי צניחה מותחים כי אם בשמירה "הרמטית" על גבול הירדן. אומנם המאמץ הפיזי אינו גדול אך מאידך גיסא המתח הביטחוני אינו קטן. במשך למעלה מחודש ימים יוצאים כמעט מידי לילה למארבים וביום מבצעים סיורים ותצפיות.
ימים ספורים לפני תום שרות המילואים שלו נמצא שלמה בגשר אלנבי. בגשר זה מסייעים חיילי צה"ל לכל ערבי וערבייה, לנשים, זקנים וטף, לחצות בשלום ובנוחיות את הירדן לשני הכיוונים כאילו לא היו אלו אוייבנו רק תמול שלשום.
הכל מתנהל כאן על מי מנוחות ועל כן הפתיע שבעתיים אותו צרור רצחני אשר הפר לפתע את השלווה הרגילה. חייל שלנו נראה, כשהוא צונח בטבורו של הגשר. שלמה החובש אינו מהסס הרבה ויחד עם עוד שלושה צנחנים, ביניהם גם רב סרן אחד הוא תופס באחת מפינות האלונקה ומזנק תחת אש קטלנית לעבר הנפגע. כל 4 נושאי האלונקה נפגעים ע"י כדורי המרצחים. 2 מהם אף נופחים את נשמת בשעה שהמה מנסים להפיח רוח חיים בחברם הפגוע. הלא המה מאיר רוטשילד מצעירי הגדוד ושלמה לנצקרון מוותיקיו ומייסדיו. יקום ה' דמם ותהי נשמתם צרורה בצרור נשמות שאר גיבורי ישראל.
זאב ולק