תמיד, כשאתה בא למילואים - אתה נפגש שוב באותם 2 סוגים של חיילים. הללו שזה מקרוב באו, והם עדיין תוהים אל הבלתי ידוע: איפה נצנח, על מה פושטים, כמה קילומטרים עד ליעד, איפה מתאמנים מחר. כך בתרגיל, כך בפעולה, וכך במלחמה של ממש. כי כזה נוהגו של איש המילואים מאז ומעולם: חותם על ציוד ומתחיל להעביר "שמועות"...
הסוג השני הם אותם חיילים ותיקים שכבר שום דבר לא יפתיע אותם. ולסוג זה היה שייך שלמה. במסע לילה ארוך, כשהאלונקה על הגב, באמונים מפרכים - תמיד אותה ההרגשה: מה יש, הרי כבר עשינו את זה פעם...
ולגבי - היה שלמה יותר מכך. כי למצוא היום בכתבי הדיביזיה אחד שהיה אתך עוד אז, בימי פעולות התגמול והצניחה במיתלה - לא פשוט. ולכן לעולם - כשהייתי מטיל עליו תפקיד כלשהו - היתה נלווית להיענותו אותה קריצה של מעין "תזכורת": "ברור, הרי צנחנו יחד במיתלה"...
התמונה הראשונה שעולה לנגד עיני: שלמה כחייל בפלוגה הטירונית. היו אלה ימי יולי 56, כשכל צעיר וטוב הגיע לצנחנים. שלמה לא היה מה שנוהגים לכנות "חייל בדם". העניין היה פשוט לגביו: אם שרות בצבא - אז צנחנים, ולו גם קשה ומסוכן יותר.
ימיה הראשונים של הפלוגה החדשה: לבטים של חיים משותפים בתנאים קשים. כאן נבחן האדם: נוחיותו שלו מול עזרה לחבריו. להגיש לחבר את רבע המימיה האחרון שנשאר - גם כשגרונו ניחר והשרב בעיצומו. לקחת תרמיל מחבר שמעד - וללכת עד הסוף.
ואח"כ - פעולות התגמול, והצניחה במיתלה, והישיבה בקו. שמירה על מוראל בתנאי מאמץ קשים הוא נכס שלא רבים מתברכים בו. ושלמה בלט בתכונתו זו, שהאפילה על נתוניו הגופניים. תמיד עזר, חייך, התנדב וכשהיית שואל אותו - נו, שלמה? היתה התשובה 100 אחוז.
ואח"כ - מלחמת ששת הימים. המפגש בין חיילים צעירים וותיקים. אותם צעירים שבעת מבצע סיני וודאי כתבו את המכתבים בנוסח של "תהיה חייל טוב ותמות למען המולדת" והם עכשיו חבריו במחלקה, ובפלוגה, שותים בצמא את סיפוריו על הימים ההם ומנסים להידמות לוותיקים.
לפני העליה לקווים אמר לי: אני מרגיש שמתחיל להיות קשה, אך אינני רוצה לעזוב את הפלוגה. הבטחתי לו לסדר שיהיה נהג בפלוגה - לאחר ימי מילואים אלה.
יום הרצח בגשר אלנבי - המית תקוות אלה - ואחרות. אותה נקודה יחידה של מפגש בין חיילים יהודים וערביים, שהקהתה את החושים בכל הדרגים במחשבה ש"פה לא יקרה כלום" - הפכה לסמל של התשובה הערבית לרצון הטוב שלנו. רצח פחדני כתגובה על הסדר איחוד משפחות. שלמה רץ עם האלונקה תחת אש להציל את יענקל'ה - ורוטשילד אתו.
ובעודו גוחן על גובת חברו - פגע כדור בליבו. שלמה נפל - אך אותה ריצה תחת אש להציל חבר שנפגע - תשאר חרותה בלב כל חיילי הפלוגה לנצח.
הדור הזה עוד ישלם הרבה קרבנות, עד שיובטח קיומנו החפשי בארץ הזאת. את תמציתה של הרגשה זו יודע כל חייל, ויודעות רבבות האלמנות והילדים שחיכו וציפו - ולשווא.
אך למשפחה, ולבנות שתגדלנה, רק זאת נוסיף ונספר, ועל זאת נחנך: כזה היה שלמה, וכך נפל: סמל לנוער שלא שש אלי קרב, אך כשצריך היה - התעלה לשיאה של ההקרבה העצמית.
אמרי רון
מפקדו של שלמה