אלבום תמונות
נורא לספר עליך על הנייר. נורא לחשוב שכל מה שקורה עכשיו בבית, שעושים הילדים, אין אתה יודע על כך, אינך מעורב בענינים ואינך חי אותם.
הרבה זמן עבר מאז ראיתיך לאחרונה. נדמה לי כאילו כבר שנים רבות עברו, אך הלב עדיין ממאן להאמין ששוב לא נחיה יחד את החיים היפים שחיינו. לא הרבה נשים זוכות לבעל אוהב ומסור, ואשרי שזכיתי לכך. והכל תודות לאופייך הנוח והאופטימי. מעולם לא קיבלת דברים כל כך ברצינות, תמיד היית רגוע והחלטת על דברים בשקט. וזה התבטא בכל שטחי חיינו המשותפים. אם היתה בעיה כלכלית שצריך היה לפתור, או כשבאו אורחים במפתיע, ואני הייתי אובדת עצות, מיד ניגשת למקרר וחיש מהר הכנת כיבוד ראוי לשמו, או כריכים מקושטים להפליא.
תחביבך השני, אחרי המשק, היה הבישול, ומי לא אהב לאכול מתבשיליך המיוחדים!
את מלאכת הבישול למדת כשהיית מדריך חקלאי בכפר אוריה, והיית נאלץ להכין את ארוחותיך בעצמך. אותי עדיין לא היכרת, וכשהיכרנו זה את זו לא ידעתי מאומה מסודות הבישול, והיה לי נוח, כי שנים רבות אחרי נשואינו עוד עזרתי לי בהכנת מטעמים לשבת או בסתם יום של חול, כי אני עבדתי מחוץ לבית, כגננת, וזו היתה עזרה גדולה בשבילי.
הרבה פעמים בנסיעה באוטובוס בדרכי חזרה מהעבודה, ואני עייפה מאוד, הייתי חושבת: "ועכשיו עלי עוד להגיע הביתה ולהכין ארוחת צהריים". והנה עשית לי הפתעה: השולחן ערוך והארוחה החמה מוכנה על השולחן. רק לרחוץ את הידיים ולשבת לאכול.
וכשסוף סוף השתחררתי מעבודתי לאחר לידתו של בועז. סיפרת לכל המשפחה והחברים בהומור המיוחד שלך, שהנה, סוף סוף תעשה חיים ותוכל לבוא הביתה מהעבודה, לדפוק על השולחן ולצעוק: אוכל! ומיד יופיע האוכל על השולחן.
דבר נוסף שאיפיין אותך היה חוש ההומור המפותח שלך וההנאה שלך למתוח אנשים ואפילו אותי ואת הילדים. אף פעם לא ידעתי להבחין מתי אתה מותח אותי ומתי אתה מדבר ברצינות, כי גם כשסיפרת משהו רציני היו העיניים חייכניות וטובות, ונוצר אצלי הרושם שאתה מותח אותי.
אני זוכרת גם שאהבת מאוד לרקוד, ככה, סתם בבית. פתאום היית שר בקול רם (ובקול שלישי, כדבריך) וקם לרקוד וסוחף אף אותי או את הילדים לרקוד אתך. וזה היה מצחיק מאוד, שכן היית שמן ואנו התגלגלנו מצחוק.
לפני זמן מה חלמתי שחזרת הביתה. קרנת מאושר, עיניך צחקו, ופניך זרחו. ראיתי אותך ברורות עם בגדי עבודה כחולים וחדשים. ואתה אמרת: "חזרתי, פשוט היתה טעות במשרד הביטחון והדיווח לא היה נכון". ולשאלתי: "מדוע לא באת עד כה?" לא ענית. אני זוכרת שסיפרתי לך על כל מה שעבר עלי בפרטי פרטים מיום שלא ראיתיך עוד. סיפרתי על המשק והתנצלתי בפניך על שהמשק לא מטופל כפי שרצית, שהרי מעולם לא עבדתי במשק. ואתה הרגעת אותי ואמרת: "לא נורע, עכשיו אני פה ואני אטפל במשק". סיפרתי לך על מכונת הגיזום שמכרתי את חלקך לשותף של יוסי אחיך, ועל זה הצטערת מאוד ואמרת: "חבל, חשבתי להתחיל לעבוד מחר". ובינתיים החלטת לשחק עם בועז, שהרי הוא לא זוכר אותך, ורצית שיתרגל אליך ויאהב אותך.
ובינתיים פשטה השמועה וכולם באו ושמחו בשמחתי. אולם בבוקר: אויה לי, התעוררתי והייתי כולי נרגשת ומזועזעת. פשוט לא רציתי להאמין שזה היה חלום.
תוכניות יפות היו לנו לעתיד והנה הכל נגמר, הכל נדם. כחתף בא המוות ונקטפת בדמי ימיך, ולא תשוב אלינו ולא נשמע את צחוקך ולא נביט בעיניך היפות, הכחולות.
עצוב לנו מאוד, ומה נוראה המחשבה שלעולם, לעולם לא נראה אותך עוד.
מזליקה