"דמות שחומה של בת כ"ב, עם חיוך שאיננו נמוג. עדיין שמורה לה פינתה בינינו. מדי ד' באלול עולה באפי ניחוחו המבעית של המוות. היא חייכה בהחבא. כה בטוחה היתה שהחיים ניתנים לראויים להם, ולפיכך תבעה אותם לעצמה במלואם. אז היינו עוד כולנו יחד וטרם הפיצה אותנו הרוח וטרם הפנינו גב לחלקת האקליפטוסים ולירוק הטבוע בנו מלידה. והנה התחילה דרך היסורים. מלכתחילה התייחסה לכך בביטול ומתוך תקווה שזהו ענין של מה בכך. דרך יסורים זו התפתלה בין בתי חולים שונים עד שעלתה לירושלים. ימיה החלו דועכים וכאבי שאול חגגו את נצחונם. שרונה רצתה בחיים ולהיות עם כולם - יהודית, חיים, צביקה, יעל, עודד - וכשחיוך נסוך על פניה התרחקה ועזבה אותנו לנצח באותו ערב של ד' באלול".