(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)
בן העיר תל-אביב, שבה עברו עליו ימי ילדותו ובחרותו, ואשר ממנה יצא למלחמת יום הכיפורים.
יעקב הירבה לטייל בארץ, אם לבדו ואם במסגרת תנועת-הנוער. חלומו היה לטייל ולסייר באיזור אילת ובמרחבי סיני, והתכוון לעשות זאת בחופשת השחרור שלו מהצבא. אולם, לא זכה. אהבתו הגדולה היתה - הים, ושיט מפרשיות במסגרת פעילותו בצופי-ים. בספורט זה החל כתלמיד בכיתות האחרונות של ביה"ס היסודי. את דרכו בצופים החל כחניך, וכעבור זמן לא רב נעשה מדריך. תמיד העדיף את השיט עם חבר על פני כל פעולה אחרת.
סיים בי"ס מקצועי, אולם שאף לשרת בחיל-הים. הדבר לא נסתייע בידו והוא גוייס ל"גולני". המאמץ הגופני והמסגרת הנוקשה הכבידו עליו בתקופה הראשונה, אולם במרוצת הזמן הסתגל אליהם, ובחלוף שבה עבר קורס חובשים קרביים ושימש חובש בגדוד. בתפקיד זה באי לידי ביטוי תכונותיו: טוב-לב, ידיים זריזות, כושר אילתור ותושיה רבה. החבר'ה פשוט העדיפו לקבל זריקות ממנו...
יעקב אהב מאוד את הבית ומעולם לא החמיץ הזדמנות לבוא הביתה, ולו גם לשעות ספורות. היה בא ממרחקים ונהנה מכל רגע בביתו. היה בן יחיד להוריו ואח יחיד לאחותו. יומיים לפני שפרצה המלחמה הגיע לחופשת-חג. בצהרי יום הכיפורים נפרדנו ממנו. מאז לא ראינוהו עוד. הספקנו לקבל ממנו שתי גלויות; שתיהן הגיעו כאשר יעקב כבר לא היה בחיים. נפל במזרעת-בית-ג'ן.
ההורים
בפי חבריו נקרא יעקב בשם החיבה: קוקי. לקוקי היתה קבוצת חניכים ג'ברים בצופי-ים. מוזר היה לראותו ניצב מולם; הם גבוהים וחסונים ואילו הוא נמוך ושמנמן. לא פעם אמרנו לו: "קוקי, לך מגיע קבוצת בנות ולא ג'ברים כאלה".
זכור לי יום שישי אחרי הצהריים. יצאנו, המדריכים, עם קבוצותינו לתפוס גלים בשפך הירקון. הים סער ובכל פעם שניסינו לצאת, היתה הסירה נשטפת בגלים ומתמלאת מים. שלמה ואני התיאשנו. האמת היא, שהגלים הגבוהים הפחידו אותנו. גררנו את הסירות אל החוף וקפצנו להשתכשך במי רידינג החמימים. רק קוקי נשאר, המשיך לנסות; היה "חוטף" גל גדול, מתמלא מים, חוזר לחוף, מוציא את המים, וחוזר חלילה. קראתי לו לחדול מכך ולהצטרף אלינו, אך הוא בשלו.
כעבור כ-15 דקות שמענו קריאות צהלה שגברו על איוושות הגלים. ראינו את קוקי וסירתו עמוסה בחניכיו, "רוכבים" על גל אדיר במהירות מסחררת. קוקי הצליח לצאת מבעד לגלים, להסתובב בעומק, לחזור ו"לטפס" על הגל הגדול מכולם.
לפני כשלוש שנים עזב אחי את הבית ומאז לא שב אליו. שלוש שנים לאחר נפילתו עדיין ניצבת דמותו מול עיני במלוא בהירותה: גבוה, מלא בגופו, פנים עגולות וזוג עיני תכלת, הצוחקות תמיד.
כשני ילדים היינו רבים בינינו וכועסים זה על זה. אני, האחות הבכירה, הוא, האח הצעיר והשובב, גדלנו יחד, רבנו והתפייסנו לסירוגין. בהיותו בשמינית רכש לעצמו "וספה" והיה גאה בו מאוד. היה לוקח את אמא ואותי טרמפ, ובעיני החבר'ה עלתה אז קרנו, שהרי נעשה "בעל רכוש".
יעקב למד בבית-ספר תיכון, אולם השינוי הגדול ביחסים בינינו חל כאשר התגייס לצבא. כמו באחת הפך הנער לבחור. היה מגיע הביתה בסופי-שבוע, מתישב לידינו ומספר סיפורים. את קולו הצלול והרועם אפשר היה אז לשמוע בכל הבית. את דבריו נהג לתבל בהומור.
יעקב שירת ב"גולני" ונשלח לקורס חובשים. במסגרת הקורס למד גם פרמקולוגיה. נהגנו לשוחח על תרופות ומחלות, ואני, שלמדתי רוקחות, מצאתי בשיחות אלה ענין רב. זה היה הנושא המשותף שלנו. לעולם לא אשכח את הליכתנו הראשונה יחד לסרט, הוא חייל ואני אזרחית. בעיני נראה אז נהדר במדיו. טוב היה להיווכח, שאחי הקטן, יעקב, הפך לבחור נעים הליכות. הייתי גאה להימצא במחיצתו.
בראש-השנה, לפני המלחמה, נסעו ההורים לבית-הבראה, ונותרתי לבדי בבית. יעקב היה בתורנות ולא יכול לבוא הביתה, לכן שיגר אלי גלוית "שנה טובה". לא אשכח את המשפט "חג-שמח, יונה, גם אם את לבד". עד היום אני שומרת על גלויה זו. בעיני סימל משפט זה תקופה בוגרת בהתפתחותו. מלחמת יום הכיפורים גדעה התפתחות זו בעודה באבה.
אחותו יונה