אלבום תמונות
כאן אל מול העפר התחוח של קברך הרענן, הטובל בדמעות הוריך וחבריך לנשק לישיבה, אל מול קברך הנשקף אל עיר דוד, בינות לפרחי ורד שזורים על זרים עטורי ספרטים שחורים, בעוד מטחי כבוד נבלעים בזעקות הוריך השכולים, עולה לפני דמותך התמירה, דמותו של חייל עברי גאה. ומבעד למסכת היגון והכאב המלווה את נפילתך בקרב עם חוליית מרצחים, כאלון גדוע וכארי שדוד. על משמר המולדת, נזכר אני בפגישתנו האחרונה - אשתקד. עת פסענו יחדיו בשביל המוביל אל הישיבה, בינות לפרדסים מוריקים, שואפים לקרבנו את ריחו הנעים של האביב...
ספרת לי מהווי הצבא, על אימוניך הקשים בגולני, אך יותר מכל, לא אשכח מאורע אחד שנתנסית בו ושלשמו, כותב אני דברים אלה לזכרך. היה זה בערך לפני כשנה, בקו הפסקת האש, בחזית הכוחות.
(ציטוט): "היתה זאת שעת בוקר, עת נפתחה עלינו אש מהצד הסורי. שכבנו מרותקים לקרקע, בעוד האויב ממטיר עלינו אש עזה. נצמדתי לקפל קרקע כדי למצוא מסתור, ומשפסקה האש לכמה שניות, וניסיתי להקים את ראשוי, עבר לפתע צרור של מקלע. מילימטרים ספורים מעל לראשי. דימיתי שזה הסוף, אךך לא... אלוהים עזר לי..."
בזה היית דוד, אף ברגעים הקשים סמכת גאולה לישועה. קיווית לעזר ה' וניצלת. ולא פיללתי, או עלה על דל מחשבתי, שתהא זאת הפעם האחרונה שבינינו. הפעם האחרונה בה אני רואה אותך, מעין ספרא וסייפא המתמזגים כאחד ומגלמים לפני דמות של חייל - ובן ישיבה.
וכשמביט אני על תמונתך. חוזה בזיו פניך, נזכר בחיוכך, עדנותך. ובצחות לשונך. איני יכול שלא לתמוה ולשאול בפעם המי יודע כמה. מדוע עזבת אותנו?!
אף כי מתת, רוחך וזכרך ישארו בלבנו לעד. תהא מנוחתך עדן.
מנחמיה ורדיגר