(מאמר שהתפרסם ב"מעריב" על אביו של יעקב רמון, ד"ר משה רמון)
הוא נכנס ללשכה כמו עוור. גבר גבוה, בעל שערות מאפירות כלשהו. לבוש מדי צבא של פעם, משהו בין צה"ל לפלמ"ח, שהוצאו מן הנפטלין. ובידיו כובע חאקי.
- "דוקטור משה" - הציג עצמו בקול רך.
- "אני מצטער מאד על האסון שלך. איפה נפל הבן?"
- "ברמה. ביום ראשון, השני למלחמה. היה חובש קרבי..."
נשתרר שקט. הדוקטור מסובב את כובעו בידו. אחר כך הרים את הראש עיניו הצטרפו לקולו. טובה הוא מבקש. טובה גדולה. מבקש שיגייסו אותו. לא גייסו אותו. לא קראו לו. הלך ובקש להתגייס וקבעו לו לדצמבר. עכשיו איני יכול לחכות. הוא מוכרח להתגייס.
- מתי תהיה מוכן?
- אני מוכן כבר. גם מדים לבש. יודע לעשות הכל. התמחה בשנים אחרונות בהרדמה. מכיר את הציוד. גם ניתוח יוכל לעשות. אינפוזיות - הכל.
- איזה סוג של עבודה היית רוצה? - מבקש לדעת קצין הרפואה.
- מה שיותר קרוב לחזית יותר טוב. בקו הראשון - הכי טוב.
דובר בין השנים מה שדובר, ונקבע שירד לקוים עוד באותו יום. ליד הדלת הוא אומר: "אני אסיר תודה לך".
- בן כמה היה בנך, דוקטור, שאלתי.
- בן תשע עשרה.
- יליד הארץ?
- לא. עלינו לישראל מארצות הברית.
- ויש לך עוד ילדים?
- כן.
-ואשתך מסכימה שתלך לחזית?
- כן. היא לא רק מסכימה. היא רוצה.
- מתי נודע לך שהבן נפל?
- אתמול.