לפני הצבא היה כחניך בכפר הנוער הציוני ניצנים. גרנו באותו החדר. לאחר שנה בבית המצודה עברנו לקבוצת הנער בצריפים. חברי אפרים לא פעם דבר אתי שנפרה את האדמה שעמדה לרשותנו בקבוצת להבה אני זוכר את היום הראשון, אותו יום שבת לקחנו מריצה וכלים והתחלנו ראשית לסקל את האבנים לישר את הקרקע, הצטרכנו להביא אדמה ממקום אחר וכל יום אחרי הלימודים היו עובדים ועם עגלה הבאנו אדמה והתחלנו לזרוע. אפרים ז"ל אהב מאוד את האדמה ותמיד נסע הביתה לעזור לאביו במושב ובכל פעם היה מביא אתו שתילים, זרעים , לאחר זמן מה המקום של קבוצתנו קבל צורה נאה מסביב. לכל הצריפים פרחו כל מיני פרחים, ציפורנים. סמוך למקום היה הגן ירק של המוסד אשר בו היו מספר ירקות עזובים בתוך יום של עשבים, אפרים הוציאם והפריחם בגינה החדשה.
לאפרים הייתה אהבה לאדמה וזאת הרגשתי בזמן שהיינו עובדים באחד בגן של הקבוצה. לא פעם התווכח אפרים על סוגי מטוסים וכל מטוס שהיה עובר ידע את שמו, אפילו לפי שמיעתו הוא אהב לטוס, התעניין בגדנ"ע והודות לו נפתח חוג לאוירודינמיקה.
אני זוכר את המטוס הראשון (הבמבי). אפרים אשר היה חושב להיות טייס בשורות צה"ל, המשיך ועבר קורס טיסה בגדנ"ע אחרי כן התגייס לצה"ל עבר את בסיס הטירונות, נשלח לקורס חובשים מחלקתיים בסיימו את הקורס עבר ליחידתנו. אני זוכר את אותו יום שנפגשנו בשדה בזמן תרגיל, פתאום הופיע כשעל כובעו סמל חיל רפואה.
אפרים אשר היה אחד הבחורים העליזים ביותר, חיוך תמיד נראה על שפתיו, התיישבנו בצל עץ האקליפטוס והתחלנו לספר על העבר במוסד ניצנים אפרים הצטיין בחוג הדרמטי של החברה ושל המוסד. הופיע במספר הצגות שבהם היה מוצלח מאוד. בסוף הכשרתנו במוסד, החלטתי לארגן גרעין שיצא לנח"ל, אפרים שהיה חברי הטוב, רצה להצטרף לגרעין, אך שאיפה אחת הייתה לו להצטרף לחיל האויר ולהיות טיס. דבר זה הוא אשר מנע ממנו להצטרף לגרעיננו. כשהיה בבסיס טירונים תמיד היה בא לבקר אותנו במשק, הוא אהב את החברה והיה בחור טבעי. במחנה היינו תמיד מתראים ותמיד דבר אל חיל האוויר. ובהגיעה השעה של המבצע יצאנו באותו הטור. אני זוכר עוד לפני הקרב על המתלה ירד מהאמבולנס והפיל לי את הכובע כשצחוק על פניו, אך זה היה הצחוק האחרון. כששמעתי אותו ערב מר שאפרים נפל, זלגו דמעות מעיני. בסוף המבצע חזרתי למשק וכל החברים פטפטו, אך אני נשארתי כמו שהייתי אלם ותמיד נזכרתי באפרים.
מ.ט.