אבי!
חבר נאמן היית לי משחר ילדות, בהרהורים יקשה להאמין כי הזמן חלף ועבר, הרי רק לפני שבועיים ימים ישבנו וספרנו חויות מרטיטות לב שעברו עלינו. צחקנו יחדיו, - הילדות אחדה אותנו. והנה בא הגורל המר שקטל אותך, בהלם הוכו כולם, כל קרוביך וכל אחד שהכירך. עתה חסר אתה לכולם להוריך, למכריך ולחבריך.
בויכוחים עם חבריך ומוריך על בעיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות נוקשה היית. כל החלטה שהוחלטה על ידך מוצקה היתה, איש לא מסוגל היה להוציאך ממנה. ובאותו כוח רצון שבו הגנת ובנית כל דעה ועמדה שלך - כך רצית להמשיך לחיות ולעמוד בפני גורל החיים.
כאשר שכבת בבית-החולים הייתי בא לאמך לעודדה. אמרתי לה: "הרצון לחיות, הוא הקן המנחה את אבי לאורך כל חייו, מילדות סבל קשות, אולם התגבר על הכל".
למרות שכבו זמן כה רב בבית-חולים רוחו לא נופלת עליו ולהפך תמיד הוא מוצא ענין בספרים הממלאים אותו. "מאושרת את נחמה שזכית לבן כזה". מאושר עוד יותר הייתי אני, חברך הנאמן משחר ילדות. לא היה רגע פנוי אחד שאותו לא נצלנו יחדיו. צעיר היית בשנה וחצי ממני, אולם מעולם לא עמד הפרש הגילים למכשול ביננו. חברים וידידים יש לכל אחד, אולם חבר שיחד עמו גדלתי ושחקתי מגיל 3 רק אתה היית. שכלתי את הטוב שבחברי. את ההלם שעברתי אני, מלים על הנייר לא תוכלנה להביע.
ישר ואמיתי היית תמיד אתי ועם הסובבים אותך. הרי היית זה אתה שלמדת אותי בגיל הגן, כיצד מוציאים מסמר חלוד מעץ וכיצד מישרים אותו לצורך שמוש חוזר. הזהרת אותי (וזה היה בכתה א') שאם בונים סכה על העץ צריכים לסדר לה תמוכות מלמטה שלא תיפול.
אהבתי אותך כאהבת דוד את יונתן. הפעם האחרונה שישבנו - תמונה שלעולם לא אשכח.
יושבים היינו על הכורסה הצהובה ידי השמאלית על כתפך, ואתה מספר לי כיצד אפשר לגרום מצב רוח טוב לכל חולה וחולה ששכב אתך בחדר ברמב"ם. כולם אהבו אותך.
דמעות ובכי ירדו מעיני, כאשר משמר הכבוד דגל נשקו. לא יכולתי לשאת את צערי. לבי זעק: "למה הלכת ללא עת?" הרי כל העתיד עמד ממולך, רצית לחיות, אהבת את החיים, לעולם לא אאמין שכוח רצון חייך עזבך, אפילו לרגע קט, פשוט חלש היית אחרי המחלה הקשה וכוחותיך בגדו בך.
אולם איתי בנפשי פנימה חי אתה, זכרונות ילדותנו ילווני, כי אתה קרוב לי יותר מאח.
תמונתך נצבת מנגד עיני, וכל מי שיביט בעיניך הכחולות המלאות טוב-לב ועדינות, יבין למה אהבתיך.
חברך שאהבך
מיכאל