ממאן אני להאמין שאכן קרה הדבר. זוסיא איננו. תמיד בהזכרי בו, נצבת דמותו לפני, מלאת חיים. ארשת שמחה על פניו וצחוק בפיו. תמיד נראה צוחק. חז"ל נהגו בתחילת למוד תורה לומר "מילתא-דבדיחותא", כך נהג תמיד. בתחילת שעורי גמרא היה אומר דברים שהיו מבדרים את התלמידים בכיתה ועד מהרה היתה הכיתה הופכת לקהל צוחקים.
הרבנים, המורים והתלמידים נהנו מחוש ההומור המלא שהיה בו. אם בזמן השעורים, לאחר יום ארוך ומיגע של לימוד, כשהיה מעורר את תלמידי הכיתה בדברי צחוק, או בשיחות ווכוחים שהתנהלו בין התלמידים בזמן האוכל או בזמן שהותנו בחדרים.
זוסיא היה חרוץ. אהב לעזור לכל חבר בכיתה בענינים ובשטחים שונים, גם אם היה זה על חשבון זמן השינה שלו, וזאת - למרות שלמדנו במסגרת בה הזמן לשינה שעמד לרשותינו היה מצומצם ביותר.
זוסיא התחנך לערכים ולאידיאלים טובים, הוא קבל את ערכי תנועת ה"עזרא" שהיה בין הפעילים שבחבריה, ונהג לפיהם.